אתמול הסתיימה השבעה על אבי. מילים שלא לגמרי מחוברות לי למשפט אמיתי. מות הורה בימי קורונה אשר בנוסף לעצב והכאב המובנים מאליהם מקבל מאפיינים אחרים. כאלו שיזכרו לעולם.
הלוויה התקיימה 3 שעות בלבד אחרי לכתו של אבי היקר. מהר מכדי להבין שזה אמיתי. שזה קשור אלי. קשור לאבא. יום ראשון, רגע לפני שקיעה. הר המנוחות גבעת שאול בירושלים.
בשל הוראות משרד הבריאות מותר היה לאפשר עד 20 איש כולל אותנו להשתתף. הכל היה כ”כ מהר. הספקנו להודיע למשפחה הקרובה של הוריי. לחברים הקרובים. באופן טבעי הם עצמם מבוגרים. לצערי ההודעה תפסה את כולם לא מוכנים לרגע והמיקס הזה עם הקורונה הביא את כולם להישאר הפעם בבית ולא להגיע. כולם מפחדים.
קיבלנו את המצב בהבנה והחלטנו לא להודיע לנוספים על הלוויה ולקיימה בפורום המאד מצומצם שלנו. אבי היה איש צנוע שהטקסיות היתה ממנו והלאה. אנחנו בדמותו מרגישים אותו דבר.
הגענו לבית הלוויות. מחסומים בכניסה כאילו מדובר בזירת פשע בכלל. ירושלים בשעת שקיעה בחודש מרץ עדיין קר בה מאד ועל ההר גם יש רוח. רעדנו כולנו מקור מבקשים להיכנס לפחות פנימה ולא לעמוד בחוץ. נתקלנו בסירוב בתירוץ הקורונה למרות שהיינו בסה”כ 5 איש בשלב זה. נאלצנו לעמוד כך כרבע שעה שהרגישה נצח.
אחרי רישום פרטים בקור שחדר לעצמות הותר לנו להיכנס. רק קרבה ראשונה. האבלים. אנחנו? זה אנחנו האבלים?
אבי שכב מכוסה בטלית אי שם. מוקף מחסומים והגישה אסורה. הגיע הרב שינהל את הלוויה מחברת קדישא שנעמד איך לא, מאחורי המחסומים הרחק מאיתנו. קורונה.
בקצב דיבור מהיר כאילו רודף אותנו איזה שד הסביר לנו איך יתנהל הטקס. לאף אחד לא היה מותר להיכנס מלבדינו. כך גיסי וגיסתי הושארו לעמוד בקור הרחק מאיתנו.
במהירות הזויה תמו ההסברים. היינו צריכים לקרוע זה לזו את החולצה. לזהות את אבי ולצאת לקרוא קדיש לפני שממשיכים לטקס הקבורה.
בשלב זה שיננתי לעצמי. את נפרדת ממנו בבית החולים. תזכרי אותו כמו שנפרדת ממנו. הוא לא באמת פה. זה רק גוף.
בינתיים בחוץ התחיל להחשיך. את גופת אבי נשאו אנשים זרים מחברת קדישא. חרדים לבושי שחורים.
רגע לפני היציאה חזר הרב והזכיר שהם ורק הם מטפלים בעניינים ושאנחנו חייבים לשמור על 4 מ’ מרחק מהם! לא 2 מ’ – 4 מ’!
כך הם נשאו את אבי החוצה. כל האירוע נראה היה לי כסרט בשחור לבן. לא קשור אלי. הסרט מוקרן שם, הסצנה שחורה, הדמויות שחורות ולא מוכרות. רוח. קר. לא ברור לי מה בדיוק האירוע.
גם לא נופל לי האסימון איך זה קשור אלי. סרט. סרט בימי קורונה. מרגישים שקרה שם משהו. כמו סרט על איזה כוכב לכת שלא נשארו בו הרבה אנשים והכל אפור ושחור ומדכא.
אחי קורא קדיש והולכים לכיוון הרכבים לנסוע למקום הקבר. אין אנשים בחוץ. שקט דממה של מקום שומם ועזוב. קפקאי. בית קברות אבל איפה בני האדם מסביב?!
לוקח כמעט 10 דק’ להגיע למקום. כבר חושך גמור בחוץ ואנחנו צריכים לעלות 4 קומות. שם נמצא הקבר. עולים לאט לאט לאט בקצב של אימי. אני עולה איתה ונזכרת בעליה לקילימנג’רו שרק לפני חודש אחי ואני עלינו. רץ לי משפט בראש שאולי אבא קיבל מקום אי שם גבוה כיאה לילדיו מטפסי ההרים.
אח”כ אח שלי יגיד לי איך עברו לו מחשבות דומות וקצב העליה האיטי הזכיר לו את ה פולה פולה (לאט לאט) הטנזני, ססמת הטרק.
גם טקס הקבורה היה צריך להיעשות ממרחק של 4 מ’ ואף בהיסטריה מודגשת של הרב. לא רק שהאירוע היה רחוק מהפנמתי, האילוץ להישאר רחוקה מהמקום פיסית העצים זאת עוד יותר.
מצאתי את עצמי עומדת עם הפנים לכיוון הנוף. אבא נטמן במיקום עם נוף לסכר בית זית. נוף יפה. חשבתי לעצמי שזה מקום טוב לעמוד להתייחד איתו. נוף מדיטטיבי.
מרב שקט ומיעוט משתתפים היה הד במבנה. כשהתחילו לכסות את הקבר קול המעדר והעפר הנופל מהדהדים חזק ופתאום הסצנה התחברה אלי. פתאום הבנתי מה עושים שם ומרגישה איך זה חותך אותי בבשר, עושה לי צמרמורת כואבת. הכל ביחד מתערבב, מטלטל אותי.
הרב נושא תפילה ומבקש מאבי סליחה.
באופן אינסטקטיבי גם אני זעקתי סליחה. ביקשתי מאבא סליחה. סליחה שלא הצלחתי לעזור לו יותר בחודשים מאז הרגיש לא טוב. סליחה שהוא נאלץ לעבור את מה שעבר. סליחה. פשוט סליחה 🙏
חזרנו הביתה לשבת שבעה. שבעה בימי קורונה. בלי מבקרים. בלי מנחמים. בלי מחבקים ומספרי סיפורים. אנחנו לא משפחה שמתבאסת על מה שאי אפשר. אנחנו מקבלים את המצב כפי שהוא ומוציאים ממנו את הכי טוב שאפשר. גם כשמדובר באבל.
לפחות היתה לנו הזכות להיות ליד אבי עד הנשימה האחרונה. יש אנשים בימי הקורונה שגם לזה אינם זוכים. אבל בימי קורונה 😢