הזכות לטפס לפסגת הקילימנג’רו – חלק ב’

אז אחרי שנכנסנו לוויב של הטרק. למדנו את טקסי הבוקר וטקסי סוף היום יצאנו ליום השני במגמת עליה כמובן.

הנוהל מדי בוקר הוא שאחרי שהתארגנו וארזנו מחדש את התיקים הגדולים אנחנו יושבים לארוחת בוקר. ארוחת הבוקר כללה דייסה (כנראה בבית לא הייתי אוכלת כזו), לחם וחביתה (לא היה טעם להיות טבעונית בטרק). הבאנו קפה שחור מהבית (איך לא) שבהחלט היה חלק מהטקס היומי שלנו בבוקר. 

Hot water small glass – זה אנחנו

אין מישור. רק עליות

יציאה לדרך מחזירה אותנו למגמת העליה, ואחריה עוד עליה, ואחריה עוד עליה. אין מישור. לא קיים בטרק הזה שטח מישורי. מדי יום עולים בגובה 1000-1200 מ’. פולה פולה, אבל עולים. תמיד הפורטרים שיצאו אחרינו ופירקו את המחנה, עוברים אותנו בדילוגים במעלה ההר והסלעים. העליות בלתי נגמרות ולכן האסטרטגיה המתגבשת היא להתמקד בצעד הבא בלבד ולא מתי העליה מסתיימת (לחבריי הרוכבים זה תופס גם ברכיבה)

כל מבט קדימה נתקל בקיר ועליה אינסופית

במהלך הדרך כולם במצב רוח טוב. עם הימים מתוודעים לקבוצות האחרות שעושות אתנו את המסלול. מברכים זה את זה בשלום, ג’מבו בסווהילית, ובצחוקים ואפילו מתחילים לשיר את שירי הטרק (ההם מהסרטון). חלפנו על פני קבוצת נערים בתיכון משוויץ. כן כן בני נוער, גיל 17-18.

טרק לקילימנג’רו כטיול העצמה בתיכון

עוד בשער בכניסה לשמורה ראינו אותם. הם נראו ילדים, אנגלים או צרפתים. היה מאד תמוה ומסקרן להבין מי הם. הם עשו צילום קבוצתי ליד שלט השמורה עם דגל בית הספר. בדיקה מהירה באינטרנט העלתה שמדובר בתיכון פרטי רב לאומי הנמצא בשוויץ. יש בו תלמידים ומורים מרחבי אירופה והם דוגלים במעורבות חברתית וביציאה לטרקים לצורכי התפתחות והעצמה. מה לאמר חוץ מ ואוו וגם קצת לקנא שזה מתאפשר להם.

מדליק לראות תיכוניסטים בטרק

דברנו בנינו כמה מדהים זה יכול היה להיות אם גם במסגרת תיכון בארץ היו עושים את זה. איזו תרומה ענקית זה נותן לצעירים האלה שבגיל כ”כ צעיר חווים כזה אתגר ומטפחים את תחושת המסוגלות שלהם. מעורר מחשבה אם לעשות כזה טרק עם הילדים שלי עוד לפני צבא.

הם מנו כ-50 חברי משלחת. בהתאם ליחס המקובל היו להם 135 פורטרים! מדי יום המאהל שלהם תפס כמחצית משטח המחנה. השירה של הפורטרים שלהם הייתה מטורפת בעוצמתה. אני מצדיעה לבית הספר הזה ולהורי הילדים שהולכים בדרך הזו. היה כיף לראות אותם בדרך וכאמור מעורר מחשבה.

הפתעת הבוקר

במחנה השני, הליכה לפנות בוקר להתפנות תגמלה אותי במראה מדהים של ההר. בשלב זה ההר נראה מאד רחוק וגבוה, מה שאומר שיש לנו עוד הרבה ללכת ובעיקר עוד הרבה לטפס לגובה. נו, הלכנו רק יומיים.

נכנסים לוויב של טרק

כנראה שבגובה נהנים עליזים יותר

עם הכניסה ליום השלישי אני כבר מרגישה שמתפתחת רוטינה של הטרק. וויב ששמור לשהיה רצופה בעומק השטח בניתוק מוחלט לעולם המוכר שלנו. לאף אחד מאיתנו אין סים בטלפון שמאפשר גלישה או שיחות (היה טלפון לוויני לשעת חירום בלבד). לינה בתנאי שטח מלאים, חושך מוחלט בלילה ושקט גדול מסביב משעה מוקדמת. לאט לאט אני מפתחת שגרה של רגעי ההגעה למאהל, איך נכנסים לאוהל, מה עושים קודם (תמיד מחליפה לפיג’מה מפנקת), איך לסדר את הדברים באוהל, משחקי הקלפים להעביר את השעות, ברקע מוזיקה עברית מהבית שאפשר לשיר מבלי שאף אחד סביב מבין את המילים. מה שכן, הלילות מתחילים להיות קפואים ממש ודורשים עוד שכבת לבוש ועוד שכבה בשק שינה.

ההליכה בטבע לאט לאט מחברת אותי לאדמה ולטבע. הנופים מתחלפים ותוואי השטח משתנה. מצמחיה עבותה לצמחיה דלילה, ולאחר מכן לסלעית ואפילו צחיחה. בבוקר שמש, אח”כ מתחילים לעלות עננים. הליכה בתוך העננים שהיא תמיד סוריאליסטית. הרגעים האלה שאנחנו גבוהים מהעננים הם הם שנותנים לנפש את התחושה הכל כך מיוחדת של הליכה בגובה.

רק לעמוד ולבהות

הקצב הולך ויורד ולא רק בגלל הגובה, אלא כי באמת הנפש והגוף נכנסים לקצב הרים. לאט. אין לאן למהר. החיבור לטבע הוא מקסימלי. לא נמאס לי בשום יום להתחיל את העליה, ללכת בה או לסיים אותה. מצידי להמשיך ככה ימים רבים.

המנטרה פולה פולה (לאט לאט) מתבררת מהר מאוד כמתחייבת. נסיון להעלות קצב ולו במעט עולה במחיר של כאב ראש אחרי 10 דק’ ולומדים להבין שזה לא כדאי. יש בהליכה האיטית הזו ללמדנו קצת להיות דווקא שלא באיזור נוחות. לשלוט בקצב שלרבים מאיתנו דווקא האיטי הוא לא טבעי. ללמוד להיות סבלני. לסגל חשיבה והרגשה ששום דבר לא בורח. ההר הרי לא מתכוון ללכת לשום מקום. תחשבו מה זה אומר על החיים שלנו בבית ביום יום. איך נהיה כשנחזור.

פולה פולה

ואז הגיע הגשם ושטף הכל

ביום הרביעי אנחנו עולים לגובה 4600 לנקודה הנקראת Lava Tower. נקודת פיק סלעית מאד שעולים אליה להסתגלות ואח”כ יורדים למחנה הלילה בגובה 3800. הנוף מהנקודה הזו אמור להיות מרהיב אך בדרכנו לשם עטפו את ההר עננים סמיכים ולא ראינו יותר מחצי מטר קדימה. 

האדמה צחיחה לגמרי וחוץ מהמוני פרפרים לבנים מתים על הקרקע אין צמחיה ואין בעלי חיים. כל התפאורה הזו יחד שוב מכניסה אותי לתחושה שאני בסצנה של סרט.

מלא פרפרים לבנים מתים. לא ברור אם נגמרה להם תוכלת החיים או שבגובה הם מתים

אנחנו מגיעים למאהל שם עלינו לשהות כשעה וחצי להסתגלות תוך אכילת ארוחת צהריים (שם גילינו שיש דבר כזה בננה במרק)

כבר בדרך החל לרדת גשם שרק התגבר בנוסף לרוח מאד, מאד חזקה. אוהל חדר אוכל שלנו לא עמד ברוחות האלו והשהיה בתוכו הייתה בלתי נסבלת. הכל דלף והיה לנו קר ממש. לבשנו את כל פריטי הלבוש שהיו איתנו בתיק היומי. 

היו לי מעיל גשם ומכנסי סערה והייתי בטוחה שזה יגן עלי. בקשנו לקצר את ארוחת הצהריים ולעוף משם. נעננו לבקשה מהר, אפילו מהר מדי ושעתנו בירידה על פני סלעים. חצינו נחל מספר פעמים כשכל זה מבלי לראות יותר מחצי מטר קדימה בערפל וגשם שוטף.

מלבד עצירה קלה ל-2 דק’ לא עצרנו לרגע ומאד רצינו להגיע למחנה הלילה. בשלב מסויים הלכנו בתוך הנחל שהתמלא מים בשל הגשמים וכבר התחלתי להרגיש את הרגליים שוחות בתוך הנעליים. עד אז עוד הייתי בטוחה שלפחות מבחינת הביגוד אני בסדר.

הגענו למחנה אבל לא היה באמת מחנה. בשונה מימים קודמים כמעט אין אוהלים עומדים ולא שומעים שירה של פורטרים. הכל מלא מים מסביב. האדמה בוצית וזרמי מים לכל עבר. הפורטרים הגיעו דקות ספורות לפנינו (שלא כתמיד) ועוד היו עסוקים בלנסות להרים את האוהלים. הכל היה רטוב. האוהלים, הקרקע, רצפת האוהלים, המזרנים וגם אנחנו. הייאוש היה גדול ונעמדנו כולנו חסרי אונים. מבט מהיר מסביב מראה כי יש עוד מטיילים בדיוק במצב שלנו ועם אותו מבט מיואש על הפנים. 

רואים שאני ײמבסוטהײ

הפורטרים יוצאים מגדרם כדי שנוכל להיכנס לאוהל ולא לעמוד בגשם. הצליחו לשים לי מזרן חצי רטוב בקצה הלא רטוב של האוהל. נכנסתי בבאסה גדולה והתיישבתי על התיק שלי. מה עכשיו ?!

זה היה הרגע הראשון בטרק שהתחלתי לחשוב למה הייתי צריכה את זה. מילא קור. אבל רטיבות זה כבר משהו שממש לא בא לי להתמודד איתו. קור ורטיבות יחד זה בכלל נראה לי גדול עלי.

אולי 15 דק’ תמימות אם לא יותר ישבתי על התיק שלי בתוך האוהל ולא ידעתי ממה להתחיל. רק כשהתחיל להיות לי קר (לא הרגשתי את אצבעות הידיים) הבנתי שכדאי שאחליף קודם כל בגדים. הצלחתי להחליף לפיג’מה המפנקת שלי שלא נרטבה אבל בהחלפה גיליתי שכל החולצות שלי נרטבו. הנעליים ספוגות! רצפת האוהל לא מתייבשת ואני לא מבינה איך אני אשן ככה בלילה מבלי ששק השינה שלי ירטב ואני יחד איתו. חמור מזה, אנחנו רק עולים בגובה והנעליים האלה צריכות לשמש אותי לטיפוס לפסגה, שם מחכות לי 15- מעלות. אי אפשר לעשות את זה בנעלים רטובות. החלטתי לא לחשוב על כלום וניסיתי לקרוא. הידיים קפאו מדי בנסיון להחזיק את הספר אז פשוט התכרבלתי בשק שינה.

הכל פרוס בתקווה שיתייבש

הרגע הקטן הזה שמיד מזכיר למה אני שם

ברגע שהייתה הפוגה בגשם העזתי ללכת להתפנות אחרי שעות של איפוק.  נקראתי לארוחת הערב, הפעם באוהל שינה של אחי ועמית.
יושבים על שלל הציוד הרטוב שלהם אוכלים ארוחת ערב תוך ייאוש מה יהיה על הביגוד ומה יהיה אם גם מחר ירד ככה גשם. החלטנו לשחק קצת קלפים ושמנו מוזיקה מהבית בניסיון להתעודד. אחרי שעה וחצי יצאתי מהאוהל ומיד כשהרמתי את הראש אני פולטת “ואוו ואווו. בואו. אתם חייבים לצאת לראותײ. אח שלי ועמית לא באמת רוצים לצאת לקור אבל אני מתעקשת ומבטיחה להם שכדאי. הם יצאו.

קשה לראות אבל הפסגה זהרה בחושך הצלול

השמיים נהיו צלולים. אין אף ענן באופק ומליוני הכוכבים מנצנצים. מימין פסגת הקילימנג’רו קרובה אלינו מתמיד, נוצצת בלובן שלה לתוך הלילה והחושך מסביב. אי אפשר להישאר אדיש למראה הזה וברגע אחד כל תלאות היום נשכחו. זה הקטע עם הטרקים האלה ועם ההרים. יש רגעי קסם שאי אפשר שלא להתאהב בהם. זה מסוג הרגעים שמזכירים למה אנחנו שם.

שמחים וטובי לב אנחנו נכנסים לישון. אופטימיים שמחר תהיה שמש אפילו שאף אחד לא הבטיח.

מחנה פליטים ו Baranco Wall 

באופן חריג נאמר לנו כי מחר אפשר לקום רק ב 07:00 ויציאה לדרך תהיה רק באיזור 09:00 בבוקר. פינווווק. קמנו כמובן לפני 7. אי אפשר בקור ובשטח באמת לישון עד מאוחר. קמנו לבוקר קפוא אחרי לילה ראשון מתחת לאפס. כל האוהלים היו מלאים בקרח. כך גם הצמחייה והסלעים מסביב.  לקראת 08:00 מתחילים לראות את השמש עולה מהמזרח ומבינים שהנה היא תיכף מגיעה גם אלינו. מיד החל מבצע ייבוש (לא ייבוש הביצות…)

פרסנו את כל הציוד הביגוד והנעליים לייבוש. כל סלע פנוי וכל חבל של אוהל היה עם בגדים לייבוש. ככה היה כל המחנה, לא רק אצלינו. המחזה היה, סליחה, כמו של מחנה פליטים ולא כמו של מטיילים. 

לא להאמין אבל שעה וחצי של שמש ומרבית הביגוד מתייבש. הנעליים שלי – לא. למזלי הבאתי נעליים ספייר, לקח מטרק קודם, ויכלתי לטייל איתן באותו היום. 

המסלול של היום הזה הוא אולי הדרמטי ביותר בטרק מלבד הטיפוס לפסגה. מבט מהיר לכיוון הפסגה וכל מה שאנחנו רואים זה קיר. צוק גבוה של אבני בזלת אותו עלינו לטפס. אנחנו רואים אנשים שכבר יצאו לדרך. סימון בעין של מישהו שלובש מעיל כתום נותן לי להבין עד כמה הקצב שלם איטי, ומכאן שכנראה הטיפוס מאד קשה ואיטי. 

כורד הרים

אנחנו יוצאים לטיפוס. הקיר באמת תלול וצריך לעלות אותו בזהירות. לחשב איפה להניח רגליים וידיים. לפעמים למתוח את עצמי מעבר ל 1.59 מ’ שלי ולהתשמש לא מעט בכח הרגליים.

צעד בצעד אנחנו עולים. מדי פעם נעמדים לחכות לשיירות המטיילים לפנינו. מבלי להתכוון או לשים לב המדריך שלנו עושה מעקפים ואנחנו עוברים כמעט את כל מי שהיה בדרך. לא ממהרים אבל עדיין מדלגים באופן יחסי על המכשול.

המדריך שלנו מבסוט. לא מאמין שאנחנו מדלגים ככה. הסברנו לו שאנחנו באים מגזע כורדי שבטח היו רועי צאן בהרי כורדיסטן אז זה בגנים 😜 (כפי שגילינו בנפאל ותראו את הדגל שהנפנו בפסגה).

האמת שמאד נהניתי מהטיפוס הזה. חשבתי לעצמי שיובל שמלה ומטפסי נינג’ה ישראל היו שמחים לטפס פה. שעתיים שלמות של טיפוס די קשוח אבל אנחנו מגיעים למחנה הלילה שהפעם יושב על צלע ההר, רק מה, בשיפוע.

נראה שאין אף אוהל שיושב ישר. הרוח והעננים חוזרים ואנחנו מתכנסים באוהלים למנוחה ארוכה של משחקי קלפים ומוזיקה.

מה שייזכר מהמחנה הזה הוא שבמהלך הלילה הייתי צריכה לא אחת להעלות את עצמי עם השק שינה למעלה חזרה, כי בשל השיפוע מתגלשים לקצה האוהל כל פעם מחדש ובבוקר גיליתי שלא רק אני כמובן חוויתי זאת. מה שהיה מרגש בבוקר הזה זה שהתחנה הבאה היא ה Base Camp מה שאומר שבלילה הקרוב מטפסים לפסגה! השיא מתקרב.

ה Base Camp זה בעצם כוורת דבורים

ממשיכים לטפס לבייס הנמצא בגובה 4,600 והוא הנקודה האחרונה לפני ליל הטיפוס לפסגה. אחרי 200 מ’ לגובה מתחילות רוחות נוראיות שלא פגשנו עד עכשיו. אי אפשר היה להסתכל ישר קדימה. עפתי והשריקה באזניים מחרישה. אין ברירה אלא ללבוש עוד שכבה + מעיל רוח. לא עוצרים בדרך כי אין איפה להסתתר מהרוח ומיד נהיה קר ומציק. מגיעים לבייס קמפ ממש מהר (שעתיים וחצי הליכה). 

מיד הרגשתי כאילו הגעתי לכוורת דבורים רוחשת. כמה אנשים! אנשים עולים. אנשים יורדים. פורטרים שמקימים מאהלים וכאלה שמפרקים. צעקות ברקע ורוחות מטורפות מסביב שמוסיפות לבלאגן. אנחנו עולים לדוכן הרישום, מסתתרים היטב מהרוח ומחכים שאוהלים שלנו יוקמו.

זו לא יחידת מסתערבים

איכשהו בין הסלעים מקימים לנו אוהלים שקושרים אותם לסלעים לאבטוח היטב. הרוח בלתי נסבלת אבל מולנו, מעבר לעמק שתחתינו נמצא הר מהמם אחר ומתברר ששמו “מוונזי” והוא הפסגה ה-3 בגובהה באפריקה. עופות דורסים חגים מעלינו ולמרות הרוחות והקור אנחנו יושבים להנות מהרגע מול כל הטבע הזה. מרגישים קרוב לקצה העולם.

מעכשיו הכל בפוקוס בטיפוס לפסגה

12 בצהריים אנחנו מקבלים הנחיה מהמדריך ללכת לנוח. אנחנו ממש לא עייפים אבל הוא חוזר ואומר שחייבים לנוח לקראת הלילה. הרוח מאד מטרידה. אם ככה היא ב 4,600 מ’. מה קורה בטיפוס לגובה של כמעט 5,900 מ’ ?!

איכשהו אנחנו נחים קצת אבל אנחנו לא מפסיקים לחשוב מה ללבוש לטיפוס לפסגה. הנעלם הזה. מצד אחד ברור שהולך להיות קפוא. המדריכים ממליצים על 4 שכבות עליונות ו-4 תחתונות. מצד שני הפחד שיהיה חם מדי תוך כדי הטיפוס. מצד שלישי אולי הביגוד שלנו לא באמת מחמם כמו שנדמה לנו. הפחד הכי גדול הוא כמובן שיהיה קר מדי ולא יהיה לנו איך להתחמם. פחד שיהיה כ”כ קר שיורידו אותך מההר ולא נגיע לפסגה. 

אחרי ארוחת ערב מוקדמת אנחנו חוזרים כל אחד באזני המדריכים מה הוא מתכוון ללבוש. לכאורה הכל נשמע מתאים ואנחנו לובשים כמעט את כל הביגוד ונכנסים לשקי השינה לנסות לישון. השקמה ב 23:00 

הטיפוס הארוך לפסגה

לא באמת הצלחתי לישון עד 23:00. הרוחות היו חזקות מאד עד כדי פחד שהאוהל שלי תיכף עף יחד איתי מהמצוק. הבטן שלי כאבה ולא העזרתי לצאת לחפש מקום להתפנות בקור והרוח הזו ועוד בחושך. ברגע שדופקים לי על האוהל לקום אני מזנקת כמעט כמו בהשכמה בצבא. 7 דק’ הייתי מוכנה מבחינתי ליציאה. 

על 3 שכבות הטייצים הטרמים שמתי מכנס מחמם אטום לרוח ומים. על 4 הגופיות הטרמיות שמתי פליז ומעליו מעיל פוך. באף בצוואר, באף על הראש והאזניים. כובע צמר. 2 זוגות כפפות. 2 זוגות גרביים טרמיות ושקיות חימום בכיסי המכנסים והמעיל (מי חימם אתי מי תיכף תקראו), תיק עם שלוקר מים על הגב ובקבוק עם מים רותחים שמור בגרב שלא יקפא, קצת חטיפים לאכילה בדרך ופנס ראש. 

הטיפוס מתחיל

בחצות שיירת גחליליות מתחילה לעלות למעלה במעלה ההר. העליה ב 20 דק’ הראשונות היא בשיפוע של איזה 40%  נעשית בצעדים קטנים קטנים. כולם צמודים אחד לשני והאמת שכשהרמתי את הראש המראה היה מדהים. הר מלא פנסים קטנים בגובה שזזים לאט לאט כמו כוכבים. חוץ מזה לא רואים כלום, אפילו לא 2 צעדים קדימה. הרוחות חזקות מאד עדיין! 

ככה במשך 5 שעות! הליכה מאד מאד איטית. מרגישים את הקור. הרוחות שורקות ומעיפות מדי פעם מישהו שכושל בצעדו. לא משאירים אף אחד מאחור ולא פותחים פערים. על כל 2 מטיילים יש מדריך שדואג לכל מה שאתה צריך בדרך. הולכים והולכים וזה מרגיש שזה לא נגמר. הפיתולים הם רבים והולכים ימינה ושמאלה כל הזמן. אני נזכרת בשביל הנחש במצדה ואיך כשעליתי אותו בילדותי זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי ושהפחידו אותי ממנו. עכשיו זה שביל נחש ארוך הרבה יותר.

2 עצירות קצרות לשתיה ואוכל כשבשנייה אני מגלה שהשלוקר שלי קפא לגמרי והמדריך מוציא לי את הבקבוק החם מהתיק. כך גם עוזר לי להוציא שוקולד. הוא בלי כפפות ואני המומה מזה.

אני עצמי לא יכולה לעשות כלום. מכניסה ידיים לכיס המעיל ומגלה שגם השקיות חימום קפאו (בדיחה קצת הייתי אומרת). העצירה היא לא יותר מל-5 דק’ אחרת מתחילים לקפוא ולכן ממשיכים מהר בדרך. עצירה שלישית ואחרונה אנחנו מקבלים תה חם. כנראה שכל כך קר בחוץ שנדמה שהוא פושר, אבל הוא לא היה פושר אלא רותח. הוא מפשיר לי את קצות האצבעות בידיים שהחלו לקפוא לי. האף שלי נוזל מה שמאלץ אותי להוריד את הבאף מהפנים. מצד אחד לנשום ומצד שני הקור מורגש ואני נושמת אוויר מאד קר לריאות וזה שורף. ממשיכים ללכת והמחשבות על זה שזה פשוט לא נגמר ושאני מתחילה להתעייף (כי הרי לא ישנתי) מתחילות להתגנב לראש. ואז אני נזכרת לפתע באבי. חושבת לעצמי, זה, זה ארוך וקשה? תחשבי מה אבא שלך עבר כל החודש. איך הוא נלחם על חייו כשהמצב השתנה לו בתוך אותו היום כמה פעמים. כמה זה מתיש וכמה מלחיץ. הוא הגיבור האמיתי. את רק מטיילת ואת עושה את זה מבחירה ולא מאילוץ. אם אבא שלך נלחם ככה על חייו, תזכרי שבסך הכל עוד רגע זה מסתיים ואת מגיעה לפסגה של הר. הר שאת רצית להיות בו. תהני מזה.

המראות ששווים את הכל

סטלה פוינט – 700 מ’ לפסגה

פתאום המדריך צועק, חברים אתם מגיעים לסטלה פוניט, כל הכבוד ( עברו 5 שעות?!)  700 מ’ מהפסגה השביל נפתח. פתאום יש שלג סביבנו ומרחב. כבר לא שביל נחש. תחילת תחילתה של הזריחה נראית באופק. פס דק ואדום אי שם בשמיים מתחיל. מרגע שמתחילים לראות את השלג והקרחונים מסביב התחושה משתנה. ההרגשה מתחילה להיות קסומה. הקרח מנצנץ ממש לאור הפנסים וגם הרוח קצת יורדת. הריאות מתרחבות ואין שום השפעה של הגובה ודלילות האוויר על ההרגשה. יש אפילו רצון להגביר קצב.

נדמה לי שגם זה מה שקרה. השיפוע מתמתן ופתאום כולם הולכים קצת יותר מהר. ה 700 מ’ מסתיימים להם לפתע כשהאור מתחיל לעלות ופתאום מרחבים ענקיים ופתוחים של שלג. המדריך צועק, הגעתם לפסגה מזל טוב. הגעתם לפסגה. ואנחנו בHigh  מטורף. אני משחררת צעקה של אושר גדול וכמעט רצה לשלט הפסגה. אני רואה את אחי ואת עמית רצים על אמת (תכלס אני בשוק מהם). וזה המקום להסביר כי שם הפסגה בסווהילית הוא האאורה אשר משמעותה חופש. עבורם הפסגה בהר מסמלת את החופש ואי אפשר שלא להבין את זה כשנמצאים שם 🙏

התחושה היא לגמרי של ריחוף בשמיים

ההר וכל שיפוליו מלאים בשלג טרי מהמם בלובן שלו. השלג והעננים כמעט בקו אחד והתחושה היא שאנחנו בכלל בשמיים. מגיעים לשלט שלא ברור למה שמו אותו בדיוק שם כי דווקא שם יש רוח מטורפפפת. בקושי נעמדים להצטלם ומאיצים בנו לרדת.

אושר ופורקן

מבט מהיר לעבר האופק ההר נראה כאילו הוא עולה באש. האור האדום של הזריחה יחד עם רסיסי השלג שעפים באוויר בגלל הרוח מייצרים מחזה של שריפה, שאני מודה וצועקת שלא ראיתי דבר יפה מזה בחיים.

כאילו ההר עולה באש

מבט ימינה ואני רואה את קרחוני העד של ההר שמסודרים כחומה. לגמרי הרגשתי כמו בסצנה של משחקי הכס או בממלכת נרניה.

מאיצים בנו ממש להתחיל לרדת. בכל זאת 15- מעלות עם רוחות כאלה, איך אומרים, מרגיש כמו 20-. אנחנו מתחילים לצאת מהפסגה עולזים לגמרי. מסוחררים מהרגע. כל 6 השעות של הטיפוס פשוט נשכחות ברגע. כל צעד שעשיתי לפני כן פשוט שווה את הרגעים האלה וברור לגמרי למה שווה לעשות את זה. כולם צוהלים ומתחבקים ומתרגשים מהמעמד. גם המדריכים שעלו כבר 80-100 פעם לפחות נרגשים יחד אתך וזה מקסים. לא ממש בא להתחיל לרדת. יש רצון להמשיך להנות מהרגע ומהיופי הבלתי נתפס.

ההתרסקות בדרך למטה

רגע של חוסר תשומת לב ואני מוצאת את עצמי מרוסקת על הישבן. קרח קשה על השביל ואני חוטפת זפטה רצינית. אני ב HIGH ולכן קמה וממשיכה. יורדים משביל אחר מזה שעלינו ובמקום שביל צר ומפותל אנחנו מגלים שביל בשיפוע מטורף של עפר רך וגולש. אי אפשר באמת ללכת אלא לגלוש. זה נשמע אולי כיף, אבל כשצריך לעשות את זה במשך שעה וחצי שעתיים של ירידה ללא הפסקה… חברים זה קשה. 

אחד המדריכים שלי הציע לתת לי יד ולגלוש איתי יחד. חשבתי לעצמי יאללה, הוא הרי מנוסה ובטח יעזור לי ויקל עלי. מהר מאד הבנתי שהוא בקטע של לגלוש ללא הפסקה וללא מעצורים. הייתי צריכה לבקש 3-4 פעמים ממנו פשוט לעשות הפסקה. לא שתינו ולא אכלנו הרבה. יחד עם הירידה הזו התחלתי להרגיש מותשת ומרוקנת. לא שולטת כמעט ברגלי.

את כל ה 1300 מ’ שעלינו צריך עכשיו לרדת ועושים את זה בגלישה במשך שעתיים. את המטרים האחרונים לאוהל חזרה, בשביל סלעי כבר בקושי עשינו. כל אחד מסתכל על השני במבט של, אני עוד שניה מת. התמוטטתי לאוהל. בקושי הורדתי נעליים ומעיל ונכנסתי לשק השינה. יש לנו שעה לישון, לאכול משהו קל ולהמשיך לרדת עוד 1600 מ’ למחנה האחרון. 

בקושי קמים. בקושי אוכלים. סחוטה מעייפות אני מכריזה שאני פולה פולה עכשיו גם בירידה.

אנחנו יורדים לאיטנו. הירידה בעיקר סלעית. הקצב שלנו הופך ממש איטי ואנחנו עם עיניים טרוטות. כרגיל עוברים אותנו עשרות פורטרים בריצה קלה עם המשאות על ראשם.

לא כולם הגיעו לפסגה

בדרך פוגשים עוד קבוצות מטיילים שעשו איתנו את המסלול עד כה ואז מתברר לנו שלא כולם עלו לפסגה בשל הרוחות. חלק עלו והתסתובבו. האמת, זה רגע שבו הרגשתי עוד יותר מלאת סיפוק מההישג. לא יודעת מה הייתי מרגישה אם הייתי מרגיעה עד לבייס קמפ ואז אומרים לי שלא עולים לפסגה. אגב, את בני הנוער החליטו שלא לעלות לפסגה. שיעור באכזבה?

אחרי שהבנו שהמחנה לא יגיע אלינו ואנחנו חייבים להגיע למחנה, הגענו אליו ב 16:00 מרוקנים לחלוטין. באפיסת כוחות מוחלטת. קערת המים החמים שחיכתה לי היתה הדבר הכי טוב שיכלתי לקבל באותו הרגע. אין כמו מקלחת אנגלית אחרי כמעט יממה של תיזוז הררי בקור וברוח. המים החמים על הפנים ואח”כ על כפות הרגליים ממש היו משיבי חיים. לומדים להסתפק במועט.

למרות העייפות הרבה ישבנו לנו מרוצים (כרגיל אני בפיג’מה מפנקת) עם כוס קפה שחור טורקי ביד באמצע יער גשם במורדות הקילימנג’רו…. זה באמת רגע שאפשר להתרפק עליו. 

היום האחרון – לומדת לרוץ כמו פורטר

למחרת קמים כמו אנשים חדשים לגמרי. נכון עוד ירידה, מגובה 3000 לגובה 1800 אבל זהו, רואים את הסוף.

הירידה משלב זה חוזרת להיות בתוך יער גשם. כיף ללכת בתוך היער. האדמה מאד בוצית והשביל חלקלק. אנחנו הולכים בזהירות ואני נדהמת שוב ושוב בריצה של הפורטרים. איך זה שהם לא מחליקים ונופלים. אפילו נעלים טובות אין להם. 

אפילו היה קצב טוב 😜

אני מסתכלת על הטכניקה שלהם ומבינה שבגלל שהם רצים יש להם מינימום מגע עם הקרקע. הם לא מספיקים להחליק. חוץ מזה שהם דורכים על קצות האצבעות (כמו שהמאמן שלי ניסה ללמד אותי לרוץ בירידה מ 2T בישראמן). 

החלטתי לתת לזה הזדמנות וואלה התחלתי לרוץ. זה עבד לי מצויין עד כי המדריך שלי היה בטוח ממשמע אוזנו שיש אחריו פורטרים וזז הצידה לפנות להם מעבר (נהוג לתת להם לעבור כמובן). הייתי מאד מרוצה ואחי סיגל את הטכניקה גם והתחלנו לדלג. בשלב מסוים זה בכל זאת עייף אותי והורדתי קצב חזרה. 

פורטרים, לא נופלים?

הייתי מאד סקרנית ושאלתי את המדריך שלי, תגיד, איך זה שהם רצים ככה, מה הם לא נופלים אף פעם ? הוא עונה לי שלפעמים, מדי פעם, אולי פעם פעמיים. ממשיכים לרדת ולא עוברות 20 דק’ והוא נופל. האמת הוא התבאס, וגם אני. 

ממשיכים ללכת ולא עוברות עוד 15 דק’ ומאחורינו נשמע בום טרח. פורטר מסכן שנפל (כולם כמובן על התוכס). זה היה נראה כואב, אבל הוא קם והמשיך ללכת. כמובן שכולם מסביב אומרים “פולה פולה”. 

15 דק’ נוספות ואחי כמעט משתטח.

עוד 10 דק’ ועכשיו אני על הישבן! זהו, סגרתי את הקארמה שהבאתי בעצמי. את הכאבים של 2 הנפילות ארגיש אח”כ רק בבית. כנראה שמגיע לי.

בסוף גם הירידה מסתיימת ומגיעים ליציאה מהשמורה. למרות שהייתי בפסגה ולמרות שהירידה מעייפת ונמאסת, יש סוג של עצב שזה נגמר. הידיעה שהחוויה הזו הגיעה לסיומה, שחוזרים עוד מעט לעולם ולקצב הרגיל. לא בטוח שבא לי.

כולם שמחים וגאים אפילו מקבלים תעודה רשמית
אפריקה זו אפריקה – תודו על מה שיש לכם

אני יודעת שהפוסט ארוך והמסע נגמר. אבל השהות באפריקה לא נגמרת עד שעוזבים. עבורי זה תמיד חלק בלתי נפרד מהחוויה. הקילימנג’רו נמצא באפריקה והוא שייך לאנשים האלה שליוו אותנו וחיים שם למטה.

חזרה למלון. מקלחת עם מים חמים. אינטרנט, תקשורת עם המשפחה והחברים. אנחנו הולכים למסעדה לאכול. בבת אחת המציאות שלנו חוזרת להיות של תיירים מערביים.

שיטוט קצר “בכפר” מושי, חושף את אפריקה. אנשים עניים מאד. כל מה שהם רוצים כשהם רואים תייר מטייל זה להוציא ממך איזה דולר. לא תמיד זה נעים והם די נדבקים. העיר לא נראית כמו עיר לה אנחנו רגילים וזה נראה פשוט כמו כפר גדול. הסחורה בדוכנים נראית כמו דברים שאנחנו הרבה פעמים זורקים בכלל מהבית, שלא לאמר הכל מיושן וכמו לפני 50 שנה. 

לפי מראה השיער והבגדים של רבים מהם אפשר להבין שהן לא בדיוק מכבסים תדירות את הבגדים שלהם. אולי זה כל הבגדים שיש להם. הם לא מתקלחים ולא לכולם יש מים זורמים בבית. לא לכולם יש בית מקירות אלא פחונים.

שיחה עם אחד המדריכים באחד הערבים גם מסבירה לנו שהם מודעים למצבם העגום. שאין להם הרבה בחירה אם בכלל בחיים. שהמשטר שלהם מושחת ולא אכפת לו מהעם. והם בכלל כאלה פסימים שלהגיע לגיל 40 נראה להם לא בטוח בכלל (לא פעם נשמע המשפט “אם אחיה עד אז”). 

אני לא יכולה שלא לחשוב כמה מזל יש לנו. כמה מזל יש לילדים שלי. אנחנו חיים בחברה שיש בה שפע ויש בה מחלות של שפע. הם חיים בעוני ומחסור ויש להם מחלות הנובעות ממחסור תזונתי ותשתיות חסרות ועניות. 

מי שעובד עם תיירים מצבו מעט טוב מהאחרים אבל התחרות מאד קשה וגם כנראה שלא הרבה מהכסף נשאר בידם. 

חוזרת הביתה לגמרי עם ההבנה שיש לנו מזל גדול איפה שאנחנו חיים. גם אם לא הכל פה טוב, עדיין זה הרבה יותר טוב והכי חשוב הוא שלנו יש בחירה. לנו יש ממה לבחור ובכל רגע נתון אנחנו חופשיים וחופשיים לבחור. אי אפשר שלא להזכיר לעצמי שאני צריכה להגיד תודה על מה שיש לי ולא להתמקד במה שאין לי. להיות חופשי זה בסיסי. לנו יש את זה אבל לא לכולם יש את הזכות הבסיסית הזו. 

לי הייתה הזכות לבחור ולהגשים טיפוס לפסגת ההר הגבוה באפריקה. לראות ולחוות חוויה ממקום של בחירה והגשמה על פי רצוני. דברים שרואים בדרך למעלה ומלמעלה כנראה אופייניים לדרך הארוכה שעושים בעת ההעפלה לפסגה בטרק של כמה ימים. ההשפעה שלהם על המשקפיים שיש לי לעולם מצטרפת לחוויית ה EBC ולתהליך אני עוברת מאז.  

כל עוד יש לי את האפשרות לבחור אני בוחרת לצאת מהנוחות שלי ולגלות עולמות חדשים ולהיות מאושרת. אומרים שאושר נמדד בחוויות ולא בחומריות. מסכימה עם זה יותר ויותר. 

לחיי החוויות שבדרך ולחיי החופש והזכות לבחור מה לעשות בחיים. מאחלת לכל מי שקרא עד פה למלא את חייו בחוויות כפי שהוא בוחר ותמיד להוכיר את הטוב שיש לנו.

מקבץ נוסף של תמונות

מנפיקים תעודה לכל מטפס. מעניין שהייתי שם כבר בגיל 25
Curd Mount מוזמנים להצטרף למועדון
אושר גדול