הזכות לטפס לפסגת הקילימנג’רו – חלק א

בשבוע שעבר חזרתי מטרק טיפוס להר הקלימנג’רו באפריקה. זוהי הפסגה הגבוה באפריקה, 5,985 מ’ מעל פני הים. זה גבוה יותר מהטיפוס שלי לפני שנה וחצי לקלפאטר מול האוורסט (5,600 מ’). רק 285 מ’ לכאורה, אבל בגובה זה משמעותי. זה גם גבוה יותר מגובה המטוס שהחזיר אותי לארץ (בדקתי בטיסה). 

לוקח קצת זמן לנחות מכזה גובה. יש הרבה מה לספר על החוויה, תחושות ומחשבות שכנראה לוקח כמה ימים להפנים, לעבד ולדייק. מי שיוצא לטרקים ופסגות יודע שאין חוויה דומה לזו והיא משמעותית הרבה יותר מ “רק” ללכת בטבע.

הטרק כמעט בוטל

לפני שנה וחצי גיליתי באיחור קל בחיים את הטרקים והעליה בגובה. יצאתי להגשים חלום ישן באוורסט בייס קמפ וחזרתי משם אחרת. זה השפיע מאד על תפיסת החיים שלי, על האיזון בין עבודה לחיים בכלל, ועל המקום שאני רוצה שיהיה בחיי לטרקים. פחות משנה אחרי כבר היה יעד חדש לטיפוס והוא הקילימנג’רו.

רגע מכונן

5 שבועות לטרק כלל לא היה ברור שאוכל לצאת אליו. ערב ראש השנה האזרחית אבי לקה בליבו ומאז הוא, ואנחנו איתו, עברנו במשך יותר מחודש, טלטלות רפואיות. כניסה ויציאה מטיפול נמרץ וסיבוכים מטורפים. מודה, היו רגעים שזה היה נראה מאד לא טוב. 

תוך כדי הטרפת הזו הייתי צריכה להחליט אם לצאת למחנה אימונים באילת לקראת תחרות הישראמן. יצאתי. שבועיים אח”כ אבי עוד היה במצב לא טוב והיה צריך לקבל החלטה אם לצאת לתחרות עצמה. יצאתי. למדנו בתקופה הזו לא לחיות מיום ליום אלא משעה לשעה. שום תכנית עתידית לא הייתה רלוונטית לדיון כי פשוט אי אפשר היה לדעת מה יקרה בעוד שעה.

לפעמים למרות ודווקא בגלל רגעים קשים – ישראמן 2020

ברקע אמור להגיע הטרק. חוץ ממחשבות רקע על זה שנצטרך לבטל אותו לא התעסקנו בזה (אחי ואני). הבנתי ששכחתי לעשות ביטוח נסיעות לחו”ל וביטול יכלול הפסד מלא של הכסף. כמובן שזה לא היה שיקול וזה רק חיזק אותי שאין צורך לקבל החלטה אלא עד הרגע האחרון.

שבוע לפני תאריך היציאה לטרק אבי יצא מטיפול נמרץ (כבר הקלה גדולה). בהתייעצות עם מנהל המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים, עם אימי ואבי עצמו, החלטנו/קבלנו אישור לצאת בכל זאת. 

בשבוע הזה המשכנו לתמוך באבי, לנסות לחזור לעבודה, להיות עם הילדים והתא המשפחתי של כל אחד. אני הייתי אחרי תחרות, מבחני מחצית סימסטר והתארגנות לטרק. 

התחלתי לנהל את החיים שלי בשעות. נאלצתי לתכנן ברמה יומית ושעות מתי אני עושה מה כדי להצליח לעמוד בכל מה שצריך ולהיות מוכנה ליציאה לטרק בזמן עם כל הציוד. בשונה מנפאל למשל, באפריקה אם שכחת משהו, כנראה שלא יהיה איפה לקנות ולהשלים.

אפילו הספקתי לעשות צמות שיחזיקו לימים ללא מקלחת בטרק

הצלחתי. זה היה אחד השבועות שהרגשתי בהם הכי חדה ever. כל משימה שתקתקתי הייתי מבסוטה מעצמי ומדי סוף יום מסכמת לעצמי את ההשיגם וחושבת לעצמי, פששש, כ”כ הרבה הספקת היום ואת אפילו לא רגע אחד בסטרס. היו לי אנרגיות מטורפות והייתי אופטימית ממש. 

את הטרק אני מקדישה לאבי. עוד אזכיר בהמשך עד כמה זה ישב אצלי חזק ואיך ברגעים הכי דרמטיים הוא היה בראשי והיווה לי מקור של כח. 

נסיעה לאפריקה

לטנזניה נוסעים דרך אדיס אבבה. בפעם הקודמת שעברתי בעיר הזו ובשדה התעופה שלו היתה לפני 4 שנים על הילדים בדרך לתאילנד. החוויה היתה די קשה ושדה התעופה הזה הוכתר על ידנו כשדה הכי נוראי שיש. הזיכרון היה של שדה צפוף מאד, בלי שום מקום לשבת בו ומלא אנשים, בעיקר אפריקאים וסליחה, עם ריח שאנחנו לא מכירים. 

הפעם היתה לי הפתעה יותר נעימה. השדה היה יחסית רגוע, יש מצב שבגלל הקורונה ? אפילו השירותים היו נקיים, עם נייר ! ושעתיים של המתנה לטיסת ההמשך בעצם היוו את ההפנמה לזה שבאמת יצאנו לטרק. לא התרגשתי קודם כי הייתי עסוקה כ”כ גם בצד הפרקטי וגם בצד הנפשי של כל מה שעבר ועובר על אבי ומשפחתי. באדיס, קלטתי שאני בדרך להגשמת היעד הבא. 

נחתנו בטנזניה, שדה קלימנג’רו (איך לא), ישר ל 35 מעלות. התבקשנו לחטא ידיים באלכוג’ל (כן כן), הוצאנו ויזה והופ החוצה, המדריך שאחראי עלינו לטרק, דגם בוב מרלי קיבל את פנינו. עלינו לרכב שמזמן בארץ שכחנו שהיו כאלה. כמובן שאין מזגן, החלונות לא חשמליים וקצב הנסיעה לא עולה על 40-45 קמ”ש. קצב אפריקה, ברוכים הבאים.

שדה קלימנג’רו – מכת חום מידית

מושי – כפר רק של 6 מליון תושבים

ירדנו במלון ללילה של לפני היציאה לטרק. המקום, מושי, נראה כמו כפר קטן, רב הרחובות הם רחובות עפר, מעט מאד אנשים בחוץ ורק הרחוב של המלון קצת מטופח.

ברור שהבירה תקרא קלימנג’רו

נאמר לנו שאין לנו מה לצאת החוצה להסתובב (גם לא ראינו סיבה). בילינו בגינת המלון עם בירה קלימנג’רו (איך לא) או סרנגטי (ברור לא?), עשינו מסדר ציוד לטרק עם המדריך והופ לשינה מוקדמת על מיטה, כי ממחר כבר לא יהיו לא מיטה ולא מקלחת. תזכרו את הכותרת כי עוד נחזור לכפר “מושי”. 

בבוקר היציאה לטרק ירדנו לחכות לאיסוף שלנו ושוב למדנו שזמן אפריקה זה ממש לא זמן ישראל או של העולם המערבי בכלל. תכלס, אין לאן למהר אז למה למהר או לדייק. 

בינתיים התוודענו לקבוצת מטיילים איטלקיים שחזרו יום קודם מהפסגה. הם היו נרגשים ונסערים. תיארו לנו כמה היה קשה לעלות לפסגה, קור, רוחות קשות וחוסר גדול בחמצן. לא ידענו איך לקחת את הדברים שלהם ואפסנו אותם איפשהו בראש מבלי להעמיק במשמעות. 

אחרי שעתיים וחצי סוף סוף אספו אותנו באמת, יצאנו דרך כפר מצ’אמה. הכפר אשר ממנו יש כניסה לשמורת מ’צ’אמה ויציאה לאחד המסלולים היותר קשים לקילימנג’רו. מתברר שיש יותר ממסלול אחד. זה, מצ’אמה נקרא גם דרך הוויסקי על שום היותו קשה. לעומתו יש את דרך הקוקה קולה (מרנג רוט) שהוא קל יותר, כלומר soft drink. שוב לא ידענו מה המשמעות של זה אבל יאללה, אנחנו אוהבים אתגרים.

שער תחילת מסלול מצ’אמה – דרך הוויסקי

לשמורה ובכלל לטיפוס על ההר לא ניתן להיכנס ללא ליווי ורישום עם מדריך מקומי. הצוות שילווה אותנו לאורך הטרק כולל 12 פורטרים! 2 מדריכים וטבח. היחס ההזוי הזה לגמרי מקובל שם וגם נדרש בשל תנאי הטרק. 

לאט לאט ײפולה פולהײ

גם שם חיכינו מעל שעתיים מחכים שהצוות יתארגן ויתחיל לעלות לפנינו. בשער היציאה עומד הפארק נינג’ה. איש מבוגר (לפחות נראה לי כזה) שמח וטוב לב. אנחנו נרשמים, הוא בודק מי זה מי ומי המדריך האחראי. יש שם משקל, כי מתברר שהם לא מרשים שפורטר יקח משא שמשקלו מעל 20 ק”ג, הוא מברך אותנו בשירה (אמיתי) ואנחנו נכנסים למוד עליז וליער הגשם.

יער גשם מלא צמחיה סבוכה

כמובן מגמת עליה. אנחנו עולים בהתחלה לאט, המדריך מההתחלה מבקש: תלכו לאט לאט. מסביב כל הזמן פורטרים שעל אף המשא הכבד על ראשם, רצים במעלה ההר. הגובה הוא עדיין רק באיזור ה 2000 + ואנחנו מרגישים מצויין. ישראלים כמו ישראלים, למה שנלך לאט אם אנחנו מרגישים מצויין. 

האמת שעברנו לא מעט מטיילים שנראה היה שקשה להם יותר. מסלול שהיה אמור לקחת 4-5 שעות עד למחנה הראשון לקח לנו שעתיים וחצי. המחנה הראשן נקרא מצ’אמה, והוא בתוך יער גשם מלא צמחיה עבותה. כבר רואים לא מעט הרים ופסגות קטנות מסביב, מה שנקרא, אנחנו בעומק השטח. 

מחנה לילה ראשון – Machame Camp

את פנינו כבר מקבל מאהל פרטי שהוקם מבעוד מועד. הפורטרים שרצו קדימה הקימו את האוהלים כדי שנוכל לבוא וישר להתמקם ולנוח. מדי יום הקימו אוהל שינה לאחי ולחברנו למסע, עמית. אוהל אחד לי, אוהל שהוא מטבח, אוהל שהוא חדר האוכל שלנו ולהתכנסות ואוהל לפורטרים. 

האוהל הצהוב הוא ביתי לשבוע הקרוב

15 דק’ אחרי שהגענו קבלנו כל אחד קערה עם מים רותחים. אמבטיה אנגלית זה נקרא למקלחת ללא מקלחת. עם הימים שיעברו הקערה הזו הופכת להיות משהו שמחכים לו ובהחלט הוא משובב נפש, בטח אחרי ההליכה בעליות, בקור ובגשם.

לא וויתרתי על מגפי ה UGG להרגיע את כפות הרגליים בסוף היום

החלפתי בגדים לפיג’מה הפרטית והנעימה שלא התעצלתי לסחוב איתי, ולמגפי ה UGG שלי שהיו לי לנחמה מדי ערב. נקראנו לאוהל האוכל לקבל תה חם עם פופקורן מתוק. פינוק אמיתי. 

עד לארוחת הערב יש זמן מנוחה באוהל, עוד לא היינו עייפים, בכל זאת זה היום הראשון ולמדנו להכיר את הוואי המחנות שחלק גדול ממנו הוא:

השירה הסוחפת של הפורטרים בשירי טרק שחוזרים על עצמם בסגנון אפריקאי. עד סוף הטרק כולם כל היום שרים לעצמם את השירים. 

המנהג הזה הפך להוואי הקבוע של הטרק. ועם כל יום שעובר השירים מתנגנים לך בראש ולא פלא שהאיטלקים שפגשנו שרו לעצמם כל הזמן. מהר מאד היינו חלק מזה

מרגש ברמות וסוחף
  • הדבר השני הוא חיפוש אחר מקום להתפנות בשעות האור ובשעות החושך;

כאן המקום לספר כי התברר לי בדיעבד שיש אפשרות להזמין שירותים פרטיים. זה נשמע מפונק לאללה אבל האמת שאחרי הלילה השני הבנתי עד כמה זה טוב שיהיה כזה דבר.
ככה זה נראה – אוהל צר וקטן, עם אסלה קטנה ניידת (כמובן שיש לה מיכל איסוף למטה). לא בכל מחנה היה פשוט למצוא מסתור לשירותים. בטח לא לנשים. יתרה מכך, ככל שעלינו בגובה היה קר מאד ולא פעם רוחות חזקות ואפילו גשם. בתנאים האלה ללכת לחפש מסתור או בכלל לצאת מהשק שינה לרוח ולקור…. השירותים הציבורים היו בורות קליעה בסרחון קשה שברור שהטבע עדיף. ובכן, נסיתי לבדוק אם עוד יש סיכוי שיארגנו גם לנו כזה. אבל אכלתי אותה ונגזר עלי להתנהל בתנאי שטח מלאים.

אוהל קטן רק לשירותים

נזיפה וגם בננות בכל צורה

קבלנו ארוחת ערב חמה באוהל חדר האוכל. תמיד זה התחיל במרק, עבר למנה עיקרית ואפילו קינוח (לא במונחים שלנו). המרקים בערב היו תכלס אותו מרק בסיסי רק שכל פעם גרדו בו איזה ירק אחר וקראו לו בשם הירק. המנה העיקרית כמעט תמיד הכילה תפוח אדמה ובננות. בננות מטוגנות (כן כן) בננות במרק (נשבעת) והם מאד השתדלו להכין לנו איזה ירק מבושל או סלט עם מיונז.

צ’יפס עם בננות מטוגנות

טרק זה טרק ולא מתפנקים. צריך לאכול כדי להתאושש מהיום שחלף ולמלא את הגוף באנרגיה ליום שיגיע. אין קשר לעקרונות התזונה בבית ומצאתי את עצמי אוכלת כמעט על יום צ’יפס. 

אחרי ארוחת הערב מקבלים מהמדריך תדריך למסלול של היום למחרת. בהזדמנות זו המדריך דאג לנזוף בנו על ההליכה הלא איטית שלנו. לא הלכנו לאט לאט כמו שהוא ביקש. לא הלכנו “פולה פולה” בסוואהילית. הבנים ניסו עוד להגן על עצמם בטענה שהם לא מבינים את הקטע כי הם מרגישים שזה לא קשה להם. המדריך התעקש בעדינות והסביר ש “פולה פולה” כל יום הוא תנאי הכרחי להגיע ליום הטיפוס לפסגה עם גוף נינוח, ללא מאמץ ושיש בו מספיק אנרגיה לפיק, בטח באוויר דליל בחמצן. 

כמי שעושה ספורט עצים למרחקים ארוכים הבנתי מיד את ההיגיון. לחברי לטרק היה צריך להסביר ולדון בזה עוד כמה פעמים במהלך היומיים הקרובים. והם הפנימו.

זו היתה רק ההתחלה. מעין קדימון להמשך הדרך ובתכלס כלום לעומת מה שחיכה במעלה ההר ובטיפוס לפסגה.

חלק ב’ ממש עוד מעט – העליה הבלתי נגמרת