אני לא אוהבת לרוץ

כן כן, קראתם נכון. אני יוצאת מהארון ומתוודה. לא אוהבת לרוץ.

המאמן שלי בטח יהרוג אותי רק מלקרוא את כותרת הפוסט, אבל אולי יש עוד רצים כמוני שמפחדים להודות וככה אני נותנת להם אומץ

את סתם מקשקשת

כשאני אומרת את זה, בדרך כלל לא מאמינים לי. חושבים שאני מתלוצצת. מחפשת חיזוקים. אבל עכשיו באמת ברצינות, באמת באמת שככה אני מרגישה כלפי ריצה.

תוהה למה אני רצה

אני רצה כבוגרת כבר כ-4 שנים. אחרי תחרות חצי אשת ברזל, מתאמנת 3 פעמים בשבוע רק בריצה אבל קטע. לא מצליחה ליהנות מזה. זה קשה לי, זה ארוך ומשעמם גם עם מוזיקה באוזניים, גם בנופים מתחלפים. תנו לי אופניים ואני מאושרת. ריצה. נו, רק כי צריך.

אז למה אני עושה את זה. אם לא נהנים לא חייבים. אני מסכימה הרבה פעמים עם האמירה הזו. אבל בחרתי לעשות אשת ברזל ומה לעשות שזה כולל ריצה.

ילדה אתלטית

המצחיק הוא שבילדותי, כבר בכיתה ד', המורה שלי להתעמלות (לא קראו לזה אז שיעור ספורט) קלטה אותי והחליטה שהיא מגדלת אתלטית מצטיינת. היא דברה עם הוריי ושלחה אותי להתאמן בנבחרת האתלטיקה של הפועל ירושלים. האימונים היו בגבעת רם באצטדיון המושקע עם מסלול רקורטן משובח. חיים לא היה אחראי שם על האורות אבל היה לי מאמן תימני קטן קומה, נמרץ ואבהי. שלמה היקר.

בבית הספר פעמים רבות היו שולחים אותי להתאמן ולהתחרות בכלל עם הבנים הכי טובים כדי שיהיה לי פייט. והייתי הכי טובה כמעט בכל דבר. אבל הכי טובה הייתי בריצה. ולא סתם ריצה, ריצות ארוכות. לא סתם ארוכות אלא ריצות שדה (לא קראו לזה אז ריצות שטח).

img-20180801-wa00577980718963018091380.jpg

הפודיום הראשון שלי

כירושלמית התחרות הראשונה שלי הייתה מירוץ גן סאקר. כל ילד ירושלמי חשש מהמירוץ הזה שכלל איך לא, עליה מתישה בצלע המזרחית של המירוץ.

מורתי לקחה את המירוץ ברצינות ועשינו שם סימולציות לפני המירוץ. הייתי מוכנה. עד היום אני זוכרת את הטיפ התזונתי שלה שהיה לאכול 2 קוביות שוקולד מריר כחצי שעה לפני הזינוק. עד היום זה גם נכון. כך, בכיתה ה' במירוץ הראשון שלי סיימתי שנייה והייתי סגנית אלופת ירושלים. הופה העתיד נראה מבטיח.

הכישלון הראשון שלי

המשכתי להתאמן. כדי לרוץ על המשטח בגבעת רם זכיתי לקבל נעלי ספייקס. כאלה עם שפיצים שנתקעים ברקורטן המשובח ונותנים פוש מטורף. הרגשתי מקצוענית. היו לי אימונים קשים, מאתגרים ומעניינים. זה נשמע מדליק ו WOW אבל לפני כארבעים שנה זה לא היה זוהר בכלל.

היינו מעטים. ועוד יותר מעטות. גבעת רם הייתה רחוקה מאד ממקום מגוריי. הייתי נוסעת ב-2 אוטובוסים לבד פעמיים בשבוע. חוזרת בחושך מאוחר בלילה. לא הרגשתי זוהר בכלל. רציתי להיות עם חברותי.

img-20180723-wa00225282377859073856661.jpg
משתדלת להיות רצינית גם אם קשה

ואז כשכבר הייתי בכיתה ו', התקיימה תחרות אתלטיקה לבתי הספר בירושלים. השתתפנו בריצת שליחים. ריצת שליחים זה כיף. באמת. אבל גם קשה. כל אחת צריכה לתת את ה 200% שלה ולקבל ולמסור את המקל באופן תקני ובזמן הנכון. מאתגר אבל מיוחד.

אני הייתי הרביעית. כלומר, הפיניש שלי. הריצה הייתה של 400 מ' מהירים. הגיעו להחלפה שלי והכל היה נראה מושלם. רצתי בכל הכח ונראה שהיינו ראשונות. כלומר אני הייתי ראשונה. 10 מ' מקו הסיום הילדה במסלול לידי הכניסה לי רגל והשתטחתי ארצה. לא זכינו ואני הייתי אחראית לכישלון כל קבוצתי.

שליחים

מה קרה לאתלטית מאז

מאז, פיתחתי יחס של אהבה שנאה לספורט. ידעתי שאני טובה אבל שנאתי להתאמן. עברתי לרקוד וגם בתיכון כשלחצו עלי להיות בנבחרת הריקודים ניצחו. ריקוד בלהקה זה גם הרבה יותר חברתי וזוהר. אתלטיקה זה הספורט השחור. הרבה פחות פאן. הפסקתי לרוץ. התמקדתי בריקוד. הופענו בארץ, אפילו נסענו לחו"ל ונראה שמצאתי את הדרך לנוע ולהינות.

בצבא כמדריכת חי"ר וקצינה לא הייתה ברירה אז עשינו ספורט ומאז תמיד עשיתי ספורט אב לא ריצה. לפני שש שנים גיליתי את עולם רכיבת הכביש וזה הפך להיות הדבר האהוב עלי מכל.

img-20180613-wa00113944345263900016826.jpg
יש צד חברתי גם בריצה מתברר

משום מה לפני ארבע שנים החלטתי לנסות לחזור לרוץ. כולם סביבי התחילו לרוץ וחשבתי לגוון. ואז גיליתי שאני כבר לא כזו טובה ותחושת הקושי לא עברה עם השיפור בכושר. גם כשכושר הריצה עלה, לא הצטיינתי ואי אפשר לומר שחזרתי לאהוב לרוץ.

בחיים אני לא אעשה מרתון

מאז כבשתי כל מיני אתגרים ברכיבה ואני ממשיכה לרוץ כדי שאוכל לעשות תריאטלונים ואת אשת הברזל. מרתון ? חחחחח, בחיים לא. כולם סביבי עושים מרתון. בארץ, בעולם, שטח, לא שטח. לא מעניין אותי ולא קורץ לי. לא מתחברת.

נכון, אשת ברזל מלא כולל ריצת מרתון לקינוח, אבל זה "רק" בסוף . מטורף.

image8274103112592798316.jpg

ואז הגיע המשבר של האימונים לחצי אשת ברזל הקרוב. כתבתי בהשתפכות גדולה על המשבר וכל הלבטים האם לוותר על התחרות בינואר 2019 ישראמן, אולי זה הזמן להרפות

קיימתי פגישה עם המאמן שלי שקרא את הפוסט בעיון רב וגם בינינו כבר קלט קודם שאני מתנדנדת. מאמנים טובים הם לא רק כותבי תכניות ומוצאים לפועל אימון. הם סוג של פסיכולוגים. והמאמן שלי הוא לגמרי כזה (למרות שאם תשאלו אותו סביר שהוא יתנגד להגדרה הזו לגבי עצמו).

אם את מוותרת על חצי ישראמן קבלי משהו במקום

נפגשנו. ניתחנו את מצבי בכושר כי רע אחרי החופשות שלי ואת המאמץ שאצטרך להשקיע כדי אולי להגיע לכושר דומה למה שהייתי בתחרות בשנה שעברה. המאמץ המסתמן היה גדול.

img-20181110-wa00707107498595510032641.jpg
אימוני החלפות. ריצה מיד אחרי רכיבה

ואני, שממילא הרגשתי שאני נשחקת מאינטנסיביות האימונים לא ראיתי איך זה קורה. לא רציתי להיות בכושר דומה לשנה שעברה. רציתי טוב יותר. מאמני היה משוכנע שאני יכולה לעשות תחרות לא רעה וגם עוד התנסות בדרך לאשת ברזל המלא היא דבר טוב. אבל אני התעקשתי שבעיקר בריצה אני לא אצליח להיות שם וזה נראה לי סיוט.

איך שהתייחסתי לריצה עלה חיוך קל בזוית פיו כאילו אמרתי משהו צפוי. וזה היה.

ואז יצא ממנו המשפט הבא: אני חושב שאת צריכה לעשות מרתון

אני: מההההההההההההה?! מה מרתון. אני שונאת לרוץ

הוא: בדיוק בגלל זה

אני: מה בדיוק בגלל זה ? איך מרתון. מה קשור ?

פסיכולוגיה כבר אמרנו? אמרנו.

בעדינות ורגישות הוא דבר על זה שבספורט אנחנו מתמודדים עם כל מיני שדים שיש לנו. לכל אחד יש שדים משלו. ולך יש שדים בקשר לריצה. את חייבת לפצח את הקטע הזה שיש לך עם ריצה. נאמרו עוד כמה דברים אבל אני זוכרת שתוך כדי שהוא דיבר על השדים, כל הזכרונות שתיארתי בתחילת הפוסט על הספורט והריצה בילדותי צפו בראשי. הוא לא מכיר את הסיפורים האלה אבל מכיר אותי בשנתיים האחרונות וראה. הוא רואה הכל

תכלס, ישר הבנתי למה הוא מתכוון

די מהר הבנתי למה לשם הוא מכוון ולמה הוא מתכוון. ידעתי שזה נכון. כדי להפסיק לשנוא לרוץ, כדי לגרש את השדים מהילדות על הריצה, אני חייבת להתמודד עם ריצה באמת.

אז עוד לא אמרתי I Do אבל היעד של מרתון התחיל להיאמר על ידי בקול רם. פתאום זה לא נראה כל כך מופרך שאני אעשה מרתון.

פתאום חזרה ההנאה מהאימונים

כמה ימים של עיכול הרעיון, ועדיין מבלי להתחייב, ללא התראה מוקדמת התחלתי לשים לב שיש לי ניצוץ חדש כשאני מתאמנת. פתאום, למרות שאין לי מושג איך אעשה את זה ואיזה מרתון זה יהיה, רוח חדשה נושבת בעורפי.

img-20180606-wa00276675425919719428637.jpg
תרגיל החיוך למצלמה

אני עומדת לעשות מרתון. אני יודעת שיש רבים סביבי שכבר עשו את זה אבל אני, שלא אוהבת לרוץ, בשבילי לעשות מרתון זה נראה כמו פסגה חדשה, גבוה יותר מהאוורסט. גם אחרי הרבה שנים של ספורט מגוון, שנים של רכיבת אופני כביש שזה לא קליל מתייחסת למרתון כמו אתגר רציני ביותר. יש כאלה שמתחילים לרוץ ותוך שנה כבר עושים מרתון. אני אומרת לכם, אני לא מבינה איך רצים כל כך הרבה בלי להשתעמם. איך עומדים באימונים הארוכים האלה.

להתמודד עם השדים משחרר

נכון שזה פוסט על ספורט. אבל הרי ספורט הוא לא רק ספורט. אני מאמינה שלהתמודד עם השדים שלנו בספורט זה בעצם להתמודד עם השדים לנו בחיים בכלל וכשמפצחים משהו ומתמודדים עם קושי כלשהו בהצלחה, רק טוב יכול לצאת מזה. זה בונה אותנו. הופך אותנו חזקים יותר.

אז בקרוב יוחלט היעד הספציפי ובינתיים יוצאת לכל אימון ריצה עם מנטרה חדשה בראש. אני אוהבת לרוץ. אני אוהבת לרוץ. את תהיי טובה בזה. סוג של Fake it until you make it כי אני החלטתי שאני אנצח גם את זה.

enjoy running
אולי אצליח להרגיש כך

תגובות, שאלות והצעות

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.