ישראמן, אולי זה הזמן להרפות

כשמטפסים למעלה בהכרח באה ירידה.
הקלישאה המטאפורית הזו היא המציאות שלי בחודש האחרון.
הייתה לי שנה רצופת שיאים. קטנים כגדולים, בטוח מלאי ריגוש.

זה התחיל בחצי אשת ברזל באילת בינואר 2018. המשיך בהחלטה לעזוב עבודה בארגון מצוין אחרי שנים של היותי שכירה ולצאת לדרך של עצמאית.
ממשיך בלימודי תזונה שהם מימוש מה שרציתי ללמוד אחרי הצבא ושיא השיאים מבחינתי הוא טרק האוורסט בייס קמפ בספטמבר האחרון. שלושה שבועות של ניתוק בנפאל. חוויה שלא באמת עוזבת אותי, כמו את כל מי שטייל שם.

עוד קצת ותחזרי לשגרה
אז אחרי כל זה טבעי שקשה לחזור לשגרה. השגרה לקום ולצאת כל בוקר לעבודה. להיכנס לאוטו לפקקים. לחזור ללו”ז שגרתי של אימונים לאשת ברזל (חצי. עדיין רק עוד חצי).

כולם ותכלס גם אני, משוכנעים שתוך שבועיים גג שלושה הכל יחזור לקדמותו.
אימונים לאשת ברזל. חצי או מלא הם תובעניים ביותר. הם כוללים אימון יומי, בדרך כלל בשעות בהם רק פועלי זבל ברחובות ויומיים שלושה של שני אימונים ביום. זאת כדי שהכושר בכל המקצועות, שחיה, רכיבה וריצה יהיה אופטימלי. לזה צריך להוסיף קצת אימוני כח ואימוני מתיחות כדי למנוע פציעות. בקיצור, הרבה הרבה אימונים והם גם עצימים.

מחירים שצריך לשלם
לא סתם אומרים שלהיות אשת /איש ברזל זו דרך. זה משנה חיים. זו לא התחרות עצמה.
נדרשת התמדה ונחישות במשך תקופה מאד ארוכה של אימונים כדי להיות מוכנה לאתגר הזה. צריך לגייס הרבה מאמץ פיזי, להקפיד על תזונה מתאימה כדי שתהיה אנרגיה באימונים ולתת לגוף להתאושש לקראת האימון הבא (בסה”כ האימון הבא הוא בעוד כמה שעות). צריך להקפיד על שעות שינה יותר מתמיד, כפי שמתחייב גם מסדר היום וגם מהמאמץ. שעות שינה שלא באמת מאפשרות יציאה לבילויים או סתם ללכת לישון מאוחר וזה לא מובן מאליו לארגן את החיים כדי לישון הכי מאוחר ב 22:00.

ככל שמתקרבים למועד התחרות אי אפשר לצאת לחופשות ארוכות או להתארגן על סופ”ש קצר. לנסוע לחו”ל לא ממש מתאים כי בדרך כלל לא יתאפשר בחופש גם לרוץ גם לרכוב וגם לשחות. לכל זה תוסיפו אילוצים של עבודה ופרנסה, משפחה.. ילדים… בן/בת זוג..לחלוטין לא פשוט ומאד מעייף.

בפעם הראשונה יש רצח בעיניים
כשמחליטים לעשות אשת ברזל בפעם הראשונה חצי או מלא, יש אטרף. לפחות לי היה. לדעתי אי אפשר בלי זה. המיקוד חייב להיות בזה ולו בגלל הדרך הכל כך תובענית. הייתה לי התגייסות מוחלטת לכל מה שנדרש לעמוד באתגר. היה לי רצח בעיניים. העומס והמחירים שתיארתי לא היו קלים אבל קיבלתי אותם באהבה ולא היה לי לרגע אחד ספק שעלי לשלם אותם.

ובאמת הייתה שנה מטורפת (לטובה) של אימונים. וויתרתי על טיולים בארץ שנהגתי לעשות כל חמישה שבועות, אין דבר כזה בילויים עד מאוחר, נסיעות ארוכות לחו”ל, לא שתיתי אלכוהול ועוד, מה שהביא אותי לתחרות בכושר מצוין. חצי אשת הברזל באילת 2018 הייתה תחרות קשה אבל הרגשתי מוכנה לגמרי ונהניתי מכל רגע. כבר למחרת היה ברור לי שאני חוזרת לשם בעוד שנה ואיירון וומן מלא יגיע אחריו.

איך ממשיכים לאשת ברזל מלא
המטרה האמיתית שלי היא אשת ברזל מסלול מלא ב 2019. איפשהו בקיץ.

כך, כדי לתחזק את הכושר לקראת אתגר המרחק המלא, הקשה כל כך, הזה היה טבעי לחזור ולעשות עוד חצי בישראמן אילת 2019 כהכנה. אם זה מה שנדרש כדי לעמוד בתחרות חצי המרחק תבינו מה נדרש כדי לעמוד במרחק המלא. כדי לא לרדת בכושר ואח”כ להתמודד עם להעלות אותו חזרה.

אז משבר מוטיבציה או זמן להרפות?
עכשיו נחזור לחוויות והשינויים שעברתי מינואר 2018 ולשיאים שחוויתי. לנפילה שבאה אחרי , ממנה מסתבר עוד לא ממש טיפסתי חזרה. לחזור להתאמן 7 ימים בשבוע. אימון שניים ביום. אימונים עצימים ולנסות ולהחזיר את הכושר למה שהוא היה אך לפני חודשיים. קשה. מאד קשה.

לפתע מתחילות המחשבות למה אני צריכה את זה. כבר עשית חצי. לא חייבת עוד אחד. מחשבות על שהכושר לא באמת יחזור למה שהיה. לפחות לא מספיק בזמן לאילת. לראות את חבריי וחברותיי לאימונים שבשונה ממני התאמנו ברצף ובכך רק התקדמו והשתפרו. ואני, מדוושת ײאחורהײ, רצה ײבמקוםײ ושוחה ײנגד הזרםײ.
לפחות זוהי ההרגשה!

כעת אני בימים של שאלות. האם אני במשבר מוטיבציה וזה יעבור לי. האם אני צריכה להגיד לעצמי “ברור שקשה ואת תתגברי”,לא לוותר! אבל גם שאלות על אולי זה הזמן להרפות קצת ולנוח. לא לשחוק את ההנאה מהספורט אותו אני מאד אוהבת.
שאלת השאלות עבורי היא מה זה אומר על אשת הברזל המרחק המלא? לנוח ואז לעשות? אם עכשיו קשה לי לחזור לכושר איך אעמוד באימונים למלא. האם אני צריכה לוותר? ואם את מוותרת. מה זה אומר עליי, שאני וותרנית?!

למי שלא עוסק בענפים הקשים האלה אולי זה ישמע מיותר, טיפשי, כי הרבה פעמים יש החושבים שאנחנו אנשי הברזל, תריאטלתים, אנשים שרוטים. אני יודעת לאמר שאני תמיד עסקתי בספורט חובבני בצורה זו או אחרת. לעמוד בתחרות אשת הברזל זוהי מטרה המסמלת עבורי משהו ספציפי כמו שלדעתי לכל מי שבוחר בדרך הזו זהו סמל למשהו. הסמל הוא סמל לדברים משמעותיים אחרים בחיים ולכן במקרה הזה, זה לא רק ספורט.

אז השבר הוא אמיתי והדילמה מעסיקה אותי. הדבר משפיע על האימונים שלי ועל החשק לקום לאימונים. תכלס, כרגע, אין לי מושג מה להחליט ואיך להמשיך