אוורסט, אחרי זה אני לא אותו דבר-פרק ב'

אחרי ההסתגלות למקום, לתרבות ולמאפייני הטרק שתיארתי ב אוורסט, אחרי זה אני לא אותו דבר-פרק א'. החלנו להגיע להימליה הגבוה ולדרמה האמיתית.

הנוף דרמטי בדיוק כמו בתמונות

אחרי שהולכים כל כך הרבה ימים, אני מתחילה להתמלא ציפייה עוד יותר גדולה להרים הגבוהים באמת. המדריך הישראלי המהמם שלנו (ג'אן-שי המיוחד והמתוק) הקריא לנו לאורך המסע קטעים מסיפור התיעוד של הטיפוס הראשון לאוורסט בשנת 1953 כשהוריי עוד לא חשבו עלי. התיאורים רק הגדילו את הסקרנות להגיע למול ההר המטורף הזה.

טנזינג נורגיי-מטפס האוורסט הראשון

טנזינג נורגיי-מטפס האוורסט הראשון. הכבוד שלו

ואז, ארבעה ימים לפני ההגעה לאוורסט הגענו לכפר בשם Tengboche . הגענו אליו בשעת אחר צהריים אחרי הליכה של כשלוש שעות בגשם שוטף, ערפל ולא רואים כלום מסביב.

למחרת בהתאם לשגרת הבוקר התארגנו לצאת לקטע היום החדש ובבת אחת הדרמה קרתה.

מולנו התגלו במלוא הדרן הפסגות של ההימליה הגבוהה. הפסגות הסמוכות לאוורסט ועוד רבות מסביב. ההרגשה הייתה שזה במרחק נגיעה. לא יכולתי להפסיק להתפעל. מסתובבת כמו שיכורה ואומרת, וואו, וואו ועוד פעם ואוו. מצלמת, מצטלמת ונכנסת ל High מטורף יחד עם חבריי למסע.

מאותו רגע ההליכה לעבר ה EBC הפכה יפה, מוחשית ועליזה. הפסגות הלבנות זוהרות אלינו כל בוקר בעוצמה שכמה שהתמונות קצת ממחישות, במציאות העצמה והיופי עולים על כל דמיון.

אני הופכת למרותקת ולא רוצה שזה יגמר לעולם. תנאי השינה, האוכל החוסר במקלחות והניתוק מהבית, כל זה הופך כעת חסר משמעות לחלוטין. מרגע זה כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון ולקום מהר ככל שאפשר לבוקר שלמחרת לנוף הזה ולהמשיך בדרך. הנוף ממשיך להדהים בכל צעד מחדש וההרגשה היא כאילו שזה לא בכדור הארץ.

העדשה שהתקפלה בעין לילה לפני השיא

הגענו לנקודת הלינה האחרונה לפני ה EBC. ההתרגשות בשיא. אפילו לפתע הייתי עצובה שמחר זה קורה, כי משמע מחר זה "נגמר".

החלטנו לצאת למחרת כבר ב 05:00 (חושך וקפוא) וזאת כדי להגיע לנקודה הצפונית ביותר. לאכול שם ארוחת בוקר מוקדמת ולצאת לטפס לפסגת הקלאפטאר שמצויה בגובה 5,600 מ' ממש מול האוורסט והפסגות הסמוכות ובכך להרוויח את שעות הראות הבהירה לפני שהעננים עולים ומכסים את הכל.

img_17038962430232587504062.jpg
אין נוף יפה מזה-הפסגות, עננים, דגלי מנטרות

הלכנו לישון מוקדם. בתנאים של הגסטהאוס התרגלתי להוציא עדשות כמו חפשי"ת תוך כדי התקפלות לשק שינה. אבל אז עדשה אחת החליטה שהיא לא יוצאת. עצם זר וכואב בעין שכל ניסיון להוציאו לא צלח. העין התנפחה, הפכה אדומה ולא ממש יכולתי לפתוח או לעצום אותה. נכנסתי לסטרס ולמצב רוח ירוד. איך זה קורה לי דווקא הלילה. מחר זה הרי השיא. איך אני אלך ככה בחושך על הבוקר לטפס על סלעים, לעבור נחלים. איך אני אהנה מרגע השיא לו חיכיתי כל כך. להצטלם כמו משה דיין ?!

הלכתי לישון ונרדמתי מאוחר מדי עם עין כואבת תוך שאני לוחצת עליה עם האצבע. לא יודעת מה יהיה מחר בבוקר.

גחליליות מטפסות ומרק שום לארוחת בוקר

04:00 השכמה. איזו הקלה. העין בסדר. לבשנו הכי הרבה שכבות מעד כה מוכנים להסתער על הפסגה.

הלכנו כמו גחליליות בטור עם פנסי ראש. שקטים ומרוגשים מהיום הצפוי. הפסגות הולכות ומתקרבות ובהתאם לכך גם הקור. הגענו לגורקשפ, נקודת היציאה לפסגה ול EBC למנוחה קצרה וארוחת בוקר.

ומה אוכלים בבוקר טיפוסי לטיפוס? מרק שום כמובן.

אז הלהיט של ההרים זה מרק שום. שום נחשב לטוב וחובה בגובה. המדריך שלנו ג'אן שי, התעקש שזה מה שנאכל ב 08:00. קל זה לא היה וטעם השום הפך לבלתי נפרד מחוויית הטיפוס כשעם כל צעד טעם השום עולה למעלה גם הוא.

תלולית עפר של שופל

הקלאפטאר, הסלע השחור, היא פסגה בגובה המכובד של 5,600 מ'. הטיפוס מתחיל בשיפוע מתון ובשל היותה נמוכה יחסית מהפסגות הסמוכות היא אינה מושלגת ונראית ײקטנהײ. חלק מחבריי לקבוצה צחקו כי אנחנו הולכים לטפס על גבעה, תלולית עפר שערם שופל. הגלבוע. אבל "הגבעה" הזו עוד תחזיר לנו.

התחלנו לטפס במתינות יחסית. עם כל צעד למעלה ההרגשה היא שעוד רגע אנחנו נוגעים בפסגות האלה. זה נראה כמו תפאורה שהכינו במיוחד בשבלינו. הקרקע חשופה, אלפינית, ומלאת אבני טרשים ובולדרים. ההרגשה שנמצאים בחלל ולא בכדור הארץ חוזרת על עצמה. למרות שאנחנו כבר בגובה 5,100 אני מרגישה מצוין. אני מקפצת יחד עם אחי קדימה. מצלמים בלי הכרה וכל הזמן מזכירים לעצמינו שזה זה. ההר הזה ממול זה האוורסט!

ואז המדריך המקומי שלנו Jaya אומר לנו שכדאי להמשיך כדי להנות מהראות הבהירה. יש עוד כמה מטרים לפסגה. רק עוד 400 מ'.

עכשיו מחלת גבהים ?!

ממשיכים לטפס. חלק מחבריי לקבוצה התחילו לעלות עוד קודם. אני מסתכלת למעלה ורואה אותם די מתקדמים וגם רואה את השיפוע שהופך לקיר!

אחי טס למעלה ומבלי ששמתי לב כבר היה אי שם למעלה, ואני? צועדת כמה צעדים ופתאום לא מצליחה לנשום רגיל. נעמדת ומנסה להסדיר נשימה. הנשימות הופכות קצרות ומהירות ולא מספיקות למלא את הריאות ממש באוויר. מסתכלת למעלה ורואה שהדרך עוד ארוכה.

IMG_6673

אני מנסה להמשיך, וזה חוזר על עצמו. נשימות קצרות ומהירות. 5-7 צעדים. עוצרת. חושבת שמסדירה נשימה ומנסה להמשיך. ככה כמה פעמים. אני בגובה 5,300. רק עוד 300 מ'.

בחילה מתחילה לעלות לי וכאב ראש קל בצד ימין של הראש. אני מתחילה להבין שאני כבר פחות סבבה ומחשבות שאני מתחילה לפתח מחלת גבהים מתגנבות לראשי.

אני מסתכלת שוב למעלה, כמה מחברי לקבוצה כבר בפסגה. שתי בנות צועדות לאיטן כלפי מעלה לפני, מסתכלת וחושבת לעצמי, מיכל, יש מצב שאת לא מצליחה לעלות למעלה. ומצד שני, מה! נראה לך את לא עולה למעלה?

יצר התחרות מרים ראש (נאלצתי להודות בפני עצמי) אבל הראש עצמו והבחילה מחזירים את הספק. כמעט ייאוש. אפילו יש איבוד תחושת זמן.

גם בהרים הכל בראש

מרוכזת בעצמי ובתחושות שלי, אני שומעת פתאום את המדריך שלי עובר אותי. הוא שואל אותי לשלומי ואני בקושי נושמת, מסמנת לו עם הידיים, "ככה ככה".

בקור רוח וחיוכו התמידי, הוא בודק אם לקחתי עוד חצי כדור כפי שביקש למטה. סימנתי שלא (לא שמעתי זאת מתברר) והוא מיד ביקש ממני לקחת. הוא הרגיע אותי שלא להילחץ והזכיר לי לחזור לקצב איטי וקבוע ויאללה לפסגה. לקחתי מיד חצי כדור משכנעת את עצמי שהנה עכשיו אני אטוס למעלה.

IMG_1767

הפלא ופלא, תוך 2-3 דק' הבחילה נעלמה והרגשתי שקל לי יותר לנשום. הסתכלתי שוב למעלה ואמרתי לעצמי, זהו, את עוד קצת למעלה, אין מצב שאת לא עולה! אח שלך מחכה לך למעלה. אפילו הזכרתי לעצמי שכמו שאני מתכוונת לעמוד באתגר אשת ברזל, אז אני חייבת לעלות עד למעלה (נשבעת שזה עבר במוחי). אין דבר כזה לוותר, עד הסוף. הכל בראש. הכל בראש!

אחי קרא קריאות עידוד מלמעלה (זה רק עוד קצת) ואני חזרתי לטפס בצעדים קטנים וקצב קבוע, הפעם בלי להסתכל כמה נשאר לי. תאמינו או לא, 300 מ' בגובה הזה מרגישים כמו קילומטר. כל כך חיכיתי להגיע למעלה.

קפה שחור מול האוורסט
ואז זה קרה, הגעתי לפסגה. קשה לתאר את ההרגשה. על סף בכי מהתרגשות. לא יודעת מה לעשות קודם. להוריד ציוד. להצטלם, לחבק את אחי, לצהול עם חבריי. ההרגשה היא של ניצחון אמיתי. תחושה גדולה גם של הקלה.

זהו, מפה הפעם, לא עולים יותר. רק יורדים. אני את שלי הפעם, עשיתי!

הנוף באמת מרהיב. מעוצמת ההתרגשות הכל נראה עוד יותר מרהיב. קשה להירגע או להיפרד ממנו. אני מוצאת את עצמי מסתובבת על הפסגה ומשננת לעצמי, כן, זה האוורסט מולי. זה ההר הגבוה בעולם והוא 8,848 מ' של גובה.

מאחר ועוד יש לי כאב ראש אני נשכבת לי על הקרקע לנוח. מסדרת את עצמי בזווית תצפית על האוורסט ולא מאמינה שזה מה שאני עושה. שוכבת לי כמו על דשא בגינה, רק שזה מול האוורסט.

אחרי שכולם נרגעים קצת, מוציאים ערכת קפה ושותים קפה שחור של ישראלים למול ההרים. אין סוראליסטי מזה.

הצטלמנו עם דגלים וכרזות. כולם ב High מטורף. מחבקים אחד את השני ומלאי שמחה. לכולם ולא רק לי, יש גם כאב ראש ומתברר שזה טיפוסי למטפסי הרים. כל עוד הוא מתון הכל בסדר.

שיכורה מהרגע. חושבת על ילדיי. כמה הייתי רוצה כבר שידעו. שיראו. רוצה כבר לרדת אבל גם לא רוצה שהרגע יגמר.

תצפית ל EBC, ארבע מדרגות מיותרות וזומבים
מפסגת הקלאפטאר ירדנו לתצפית על הבייס קמפ. האמת היא שאחרי ההעפלה ל 5,600 למול האוורסט, הבייס קמפ פחות מרגש. אבל הטרק נקרא EBC אז חייבים לפחות לראותו.

הירידה מ 5,600 ל 5,300 משפיעה לטובה על הגוף והכאב ראש כמעט נעלם. מדהים כמה זה מידי.

בסופו של יום הגעתי לגסטהאוס למטה (5,100 מ') בשעת צהריים. ההרגשה כבר בירידה היא של ריקנות מוחלטת. אין כוח. אין אוויר. אין חשק לכלום. רק רוצה להגיע לשק שינה ולעצום עיניים.

בכניסה לגסטהאוס יש ארבע מדרגות. רק ארבע. אני נעמדת לידן מנסה להבין איך אני מגייסת כוח לעלות אותן. אני וחברותיי מקללות את הנפאלי שלא חשב לעשות כניסה שטוחה דווקא לגסטהאוס הזה ועולות בקושי לחדרי השינה. אין כוח אפילו לדבר להעביר חוויות ואני נופלת לשינה של כשעתיים כשב 17:00 קבענו ארוחת ערב מוקדמת.

ארוחת הערב הזו לא תשכח אצל כולנו. כולם ישבו פשוט גמורים מסביב לשולחן ובהו. לא תקשרנו כמעט ולאף אחד לא היה תיאבון. אני, שאכלתי תמיד הרבה והייתי למדד רעב, לא הצלחתי לאכול יותר מחצי מרק. מדי ערב הרגנו את השעות במשחק קלפים אבל בהינו אחד בשני כמו זומבים.

ניסיון להחזיק מעמד עד 19:00 תוך שאני מדרבנת את חלק חבריי להחזיק מעמד נכשל וכבר ב 18:30 הכרזתי לילה טוב. כל מה שרציתי היה לישון. לא רק עכשיו. בכלל לנוח. לפתע נזכרתי שאני רשומה לישראמן וזרקתי לאחי איך אני אנוח אם יש לי אימונים אינטנסיביים כל כך לישראמן ושאני פסיכית.

כמה מהר יורדים את מה שעולים

נכון שהייתם מאמצים את המשפט הזה בקשר להורדה במשקל ? סורי, זה לא תופס.

הוא כן תופס לטרק בגובה (ותכלס בטרק גם מורידים משקל). למחרת בבוקר התחלנו לרדת. יותר נכון טסנו נמוך. את הדרך שעשינו ב-6 ימי טיפוס, ירדנו ביומיים וחצי. אחרי יום התאוששות נוסף כבר שכחתי שעייפתי ורציתי לנוח. הגוף והראש חזרו לעצמם ולא רק שהיה לי ברור שאני ממשיכה באימונים לישראמן, כבר התחלתי לתכנן את הטרק הבא בהתלהבות. לגמרי תחושת High.
התובנות החלו לחלחל. המשמעות החלה להיות מורגשת.

עברנו עוד חווית רבות עד הדרך הביתה, אבל אני הגשמתי חלום. ומה אני מרגישה אחרי הגשמת החלום ?

מפנימות שסיימנו לטפס
מותשות ומפנימות את סיום הטיפוס

ריקנות שמתחלפת בעוצמה

יום אחרי החזרה לארץ חזרתי גם לעבודה. תחושת הריגוש מהחוויה המופלאה השתנתה באחת לתחושה של ריקנות ותחושה חזקה ניתוק. איך אני קשורה למציאות היום יומית הזו.

לחזור למשרד סגור בקירות, לישיבה ממושכת על כיסא מול מחשב. אין טבע, אין הרים. לא הולכים ברגל ויש הרבה רעש. ההבדלים בין פה לשם לא מרפים מהראש.

פתאום הגשמת החלום לא מרגישה כל כך זוהרת. בא לי לצעוק לכולם ײהיי אתמול הייתי באוורסט. מה אתם מבקשים מה אתם רוצים ממני. תנו לי עוד להיות בענניםײ.

התגובות מסביב מפרגנות, ההתלהבות והפרגון של הילדים המשפחה, החברים והסביבה מתחזקים את תחושת הייחודיות של החוויה ומעניקים לה עוד קצת מהתרוממות הרוח.

ההתרגשות מהכרזה שהכנתי בהפתעה לילדיי הייתה שווה את הכל. הילדים היו בראשי וליבי כל הדרך הלוך חזור. הרצון שהם יספגו השראה ממלא אותי.

כעת אין לי בכלל ספק. אם יש חלום צריך לעשות הכל כדי להגשים אותו. כמה מאושרת אני כעת שיכולה להרגיש ולהיזכר בדרך. להיזכר ברגע השיא. לקחת איתי את החוויות והרשמים שרק חלקם כתובים פה כמטען להמשך חיי. הרגשה של עוצמה!

עכשיו אני קצת אחרת
עוד כמה ימים עוברים ואני מרגישה את זה. אני יודעת שאני לא באותו מקום שהייתי לפני הטרק.

טרק ארוך וקשה ושיש בו העפלה לפסגה כרוך בשעות רבות של הליכה ברגל שהן כמו מדיטציה. יש הרבה רגעים של חיבור עצמי. דיבור עצמי ומחשבות שפשוט מציפות את הראש. ההליכה עם חברים לקבוצה שאינך מכיר אלא דרך החוויה הוציא ממני כמו גם מהם תובנות אישיות וחשיפות אישיות שבתנאים אחרים כנראה לא היו קורים. והחשיפה הזו טובה. יורדת מאתנו עוד קליפה של הגנה ונחשפת עוד שכבה של אינטימיות.

החיבור לטבע, ולבסיס החיים כמו שהנפלאים חיים יחד עם הניתוק מהמדיה ומהסחות דעת, השאירו אותי נטו עם עצמי ועם ההבנה שאני לא יכולה לחזור לאותו הדבר בדיוק. שמשהו בחיי חייב להשתנות.

אני כבר יודעת מה אני רוצה שיהיה בחיי יותר כדי שיהיה לי טוב.

אני כבר יודעת איזו השפעה תהיה לזה על אופי העיסוקים שלי.

אני יודעת מה אני מאחלת לעצמי לזמן הקרוב, ועל אילו תכניות לטווח הארוך אני לא רוצה לוותר.

אני אפילו יודעת איזה שינוי במקום מגוריי אני מתכוונת לעשות.

כבר יש לי פידבק מילדיי שמצביע על ההשפעה של ההישג הזה והרשימה החלקית הזו כבר נראית לי מכובדת.

לצאת לטרק כזה בגילי באמצע החיים זו חוויה מכוננת שלא בהכרח הייתה דומה אילו הייתי עושה אותה בשנות העשרים לחיי.

התיאבון לטייל ולטפס רק נפתח ואין לי ספק שזה יתפוס חלק משמעותי מחיי.

כמו שכדי להצליח בטיפוס הרים אסור להטיל ספק, ולכל אחד קצב נכון משלו, כך גם בחיים. לכל דבר יש את הקצב שלו, רק צריך להאמין, להתמיד ולשמור על קצב קבוע.

יכולה לדבר על זה עד אין סוף אבל מספיק שאחד מכם יקום ויתחיל ללכת אחרי הפוסט הזה לכל מקום שיחליט, יהיה זה כאילו הבאתי את אבק האוורסט איתי אליכם.

קרדיטים:

ג'אן-שי – מדריך מוביל הטרק. בעל נשמה חופשיה וטובה. מקצוען ובעל ידע מרתק בגאוגרפיה וארכאולוגיה שהפך את המסע לנעים, מלמד ומהנה

Jaya N.Bahandari – מוביל הטרק הנפאלי – מדריך מקומי המכיר כל אבן בדרך, הצמחייה והציפורים. בעל נשמה טובה ונקייה שדאג לנו כמו לילדיו. אם אתם צריכים מדריך או עזרה בתכנון. אין עליו https://www.facebook.com/Oumreiki

חברת אקו טיולי שטח – שעמלו על טרק מורכב וארוך שהציב אתגרים כבר מהיום הראשון. הוכיחו שלקחת חברה בהחלט יכול להשתלם כשחושבים מחוץ לקופסה ועושים הכל גם מהארץ לעזור ושיהיה הכי מוצלח שאפשר

חבריי למסע – חבורת אנשים מקסימה ומיוחדת שספק אם היינו נפגשים בנסיבות אחרות. על הימים הארוכים והמעניינים, המצחיקים והמאתגרים יחד. התמיכה ההדדית והסבלנות אחד לשני.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מחשבה אחת על “אוורסט, אחרי זה אני לא אותו דבר-פרק ב'

  1. בתיזמון זהה, הצלחתי גם אני להגשים חלום (רק בצד השני של כדור הארץ) ואני שותף לגמרי להרגשה שלך בחזרה ארצה – כשאנחנו כבר כאן אבל הראש עוד נשאר שם במרחק אלפי ק"מ. נכון שאיזה כיף זה להגשים חלום… עד החלום הבא 🙂 בהצלחה בהמשך!

תגובות, שאלות והצעות

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.