הרבה שנים היו לי מחשבות ובעיקר סקרנות לגבי ויפאסנה.
כל מה שידעתי על זה היה שלא מדברים במהלך הזמן שנמצאים שם. תמיד ידעתי שזה איפשהו במדבר ושאנשים מסוג מסוים הולכים לזה. כאלה, הזויים, עם שרוואל לבן ועוד על מיני דעות קדומות.
בסוף השבוע שחלף, העזתי והלכתי לסדנה כזו. היא לא הייתה במדבר אלא בקיבוץ בצפון ולא היו שם אנשים עם שרוואלים לבנים אלא אנשים כמוני וכמוכם. הרבה צעירים מה שהיה מאד מפתיע, וחוץ מאחד אף אחד לא לבד שרוואל לבן. חוויה שאי אפשר להישאר אדישים אליה לאחר מכן.
אז מה זה ויפאסנה
קודם כל חשוב להזכיר כי השתיקה כוללת עוד אלמנטים של ניתוק מחיי היום יום. שזה אומר, את הטלפון מפקידים בכספת. לא מבטיחים שזה נשאר בתיק בחדר אלא מפקידים. אין מדיות משום סוג. מומלץ לא להביא ספר ואפילו לא משהו לכתוב עליו. ורגע, אל תגידו זהו אני כבר כאן פורש. מה כן עושים ? מדיטציות בישיבה, מונחות, לא מונחות, שיעורי דהרמה ,אוכלים, קצת יוגה בבוקר, ישנים וזהו. נשמע סיוט?
השתיקה זה לא החלק הקשה
אז הגעתי לקיבוץ עין דור שבצפון. להפתעתי ברישום ניכר היה כי יש שם הרבה אנשים צעירים אבל יש גם לא. הרבה אנשים שבאים כמוני לבד (גם ככה תיכף נשתוק שלושה ימים). נרשמתי, קבלתי פתק באיזה חדר אני ישנה, אמרו לי ללכת לבחור לי מזרן מדיטציה באולם המדיטציות ולהגיע לשם ב 18:00.
אז הגעתי יחד עם 98 אנשים לסדנה בשעה היעודה שם הוסברו לי כללי הסדנה, אופן ההתנהלות בימים הקרובים ובעצם מרגע זה כולם מתבקשים לאמץ מרצון שתיקה, וגם מתןך כבוד לאחרים שרוצים בשתיקה. לא להעמיד מישהו שרוצה בשתיקה בצורך לענות לך. האמת, לא היה לי מושג איך אני ארגיש עם זה.
שכחתי משחת שיניים. מה עכשיו?
יאוו לא קשה לשתוק? לא בא לך לדבר עם חלק מהאנשים? לא מסקרן להכיר את אלה שאתך בחדר? אין לך לפחות טלפון? ווטסאפ? פייסבוק?
אז בלילה הראשון גיליתי ששכחתי משחת שיניים. מה עכשיו? אני לא אמורה לפנות לבנות ולבקש כי זו הפרת שתיקה. נשמע ממש טיפשי נכון ? אבל הרגשתי מחויבת לקטע ולא העזתי לבקש מאף אחת. ניסיתי קצת בפנטומימה אבל זה לא עזר. סחטתי את שאריות משחת השיניים שעל המברשת (איכס) ואמרתי אין מצב עכשיו ככה שלושה ימים. ניגשתי ללוח הסדנה, שם אפשר להשאיר פתקים למנהלי הסדנה ובקשתי יפה משחת שיניים. למחרת בבוקר מוקדם ממש כבר חיכתה לי משחת שיניים מונחת שם. ברור גם שאף אחד לא יקח אותה כי חלק מהערכים המובילים של הבודהיזם והסדנה היא לא לקחת שום דבר שאינו שלך ללא רשות.
בכל זאת למה זה טוב לשתוק
רציתי לכתוב לכם שבלי לשים לב עוברות להן השעות ואת מבינה שבעצם את וכל היתר בסדנה בשתיקה באמת. אבל בעצם זה לגמרי עם לשים לב. בכלל מהות הסדנה והמדיטציות זה לשים לב יותר. להיות יותר בקשיבות. להיות עם המיינד איפה שצריך. לנטרל רעשים חיצוניים (שתיקה וניתוק מהמדיה וחיי היום יום) ופנימיים (המחשבות שטוחנות לנו את הראש). וזה עובד!
כבר ביום השני מצאתי את עצמי מגדירה לעצמי את החופש שבשתיקה ומרגישה את הכיף שבזה
שתיקה זה חופש
ולמה אני מתכוונת :
החופש שלא להתאמץ להגיד משהו מעניין. משהו מצחיק. משהו שימצא חן או אולי לא ימצא חן.
החופש לא להגיב. לא לשמוע מה אחרים אומרים ושבנינו לא תמיד בא לנו לשמוע.
השקט שמאפשר מיקוד רק במה שאת עושה עכשיו ולא צריך לתת מענה. לא מענה לטלפון, לא מענה למיילים, לא למיליון וחצי הודעות ווטסאפ. חופש שלא לראות אלפי תמונות בפייסבוק, אינטסגרם ושוב, בווסטאפ (כי כולמו מכורים) ויש לזכור שלא רק שאנחנו נאלצים לראות, גם מצפים מאיתנו לתגובה. ואבוי אם לא….
פתאום שלושה ימים שלא צריך להתמודד עם זה. לי זה היה ממש נעים. ממש מרגיע ולא חסר בכלל.
עוד דברים שהבנתי שהשתיקה מאפשרת זה שהדחף להגיד לאנשים מה לעשות, או איך לעשות, כאילו להשיא עצה גם אם לא בקשו ממך, לא יכול להתקיים.
השתיקה משמעה גם התחשבות באחר. אי אפשר להאיץ באף אחד, אי אפשר לבקש ממנו לזוז או לוותר לך על התור. נדרשת סבלנות ואדיבות, לחכות בשקט ואם צריך לעזור.
אז נכון, בחיים הרגילים שלנו מחוץ לסדנה זה לא יכול לקרות בכזו קיצוניות. אבל האפקט של זה בהחלט משפיע על החיים בחוץ אח”כ. עלי לפחות זה השפיע כך.
אחרי שבוע פתאום מצאתי את עצמי מתגעגעת לסדנה עצמה. לשקט. למדיטציות. תחושת הזיקוק שנלווית לתודעה אחרי מדיטציה היא משהו שקשה להסביר אותו עד שלא חווים אותו.
התחדד לי שלא צריך למהר להביע דעה, אלא אם בקשו ממני. להיות יותר מאופקת ולבחור להגיב רק איפה שאני חושבת שבאמת נכון .
זה לא האוטומט שלי בהרבה מקרים ומדיטציות וחוכמת הבודהיזם, כאשר מתרגלים אותם, מאמנים אותנו להיות כאלה. כמו כל אימון, ככל שמתאמנים יותר, הכושר עולה. גם כושר מנטלי. תודעתי.
השקט הוא פנימי ולא רק חיצוני
השקט החיצוני מאפשר את השקט הפנימי. או כמו שאמרה המנחה, אי אפשר לעשות סדר בראש כאשר יש לנו הסחות דעת מבחוץ. והיא צודקת. כי את הרעש שיש לנו בראש אפשר באמת לשמוע רק כאשר יש שקט מבחוץ.
כל זה קשור לקשיבות. להיות כאן ועכשיו. אם תרצו, מיינדפולנס. כדי לדעת למקד את הדעת שלנו, את המחשבות רק למה שאנחנו צריכים באותו הרגע דורש יכולת מיקוד ויכולת לנטרל את הרעש.
בחיי היום יום נדרש מכולנו כל כך הרבה תשומת לב ומשאבים. אבל אם מתאמנים בזה, אפשר בהחלט לנטרל הסחות דעת ולהתמקד במה שצריך. להיות בשקט כלפי חוץ כי יש לך שקט בפנים. ויש שקט בפנים אחרי שלומדים לנטרל את הרעש החיצוני. בעצם אילו יחסי גומלין וזה עוד אחד מעקרונות הבודהסטיים (יחסי הגומלין בעולם).
ואיך זה קשור לספורט ?
אין ספק שלהגיע לשקט פנימי על ידי שקט חיצוני טוב לחיים בכלל. לכל הביטי החיים. אבל כספורטאית העוסקת בעולם התיראטלון ואשת ברזל ברור לי הקשר גם לספורט.
כמה פעמים קרה שבאתי לאימון והראש שלי ממשיך לחשוב על מה שקרה היום בעבודה. במה שמישהו אמר לי במהלך היום. משהו מעצבן שמישהו עשה. למי שמתאמן בקבוצה יכול להיות שהוא שומע לחץ אמיתי או חווה לחץ פנימי בגלל שהחברה בקבוצה נרשמים לאיזה מרוץ אבל את או אתה לא.
יכול להיות שאתם כל האימון משווים בראש את עצמכם עם אחרים שאולי טובים מכם והייתם רוצים להיות כמוהם. שאתם במחשבות על למה אתם לא משתפרים כמו שהייתם מצפים. שכואב לכם פה, שאין לכם היום כח. מלאאאאא מחשבות. אז בעצם אתם לא בהכרח באימון עצמו ובטח בצורה הזו לא מפיקים ממנו את התועלת האמיתית.
איפה ההקשר? עוד לפני הויפסאנה אבל עוד יותר לאחריה, הבנתי שכדאי לי להקפיד לנטרל רעשים חיצוניים בזמן האימון וסביב האימונים. כשאני יוצאת לאימון אני רק באימון ומשתדלת לא לחשוב בראש על שום דבר. ממילא זה או כבר קרה, או יחכה לי. גם אם קשה לי (וקשה לי),לא להתעסק בזה. פשוט להיות. וסביב האימונים (ויש לי הרבה, בין אימון לשניים ביום) – להיות בקשיבות לקצב שלי,לדרך שנכונה לי. בלי לחץ מה אחרים עושים או מה הם חושבים. בלי לפקפק בעצמי. להיות קשובה למה נכון לי לעשות. האם נכון לי להירשם לתחרות השנה או לא נכון לי. נכון לי לעשות 2 מירוצים או רק אחד או בכלל להוריד הילוך.