איך מסכמים כזה מסע
מאז שחזרתי באופן מובן שואלים אותי כולם, נו, איך היה?! ספרי. ואני, שמרגישה שרוצה לתאר ולספר, להעביר את עוצמת החוויה, לא מצליחה. הטרק לאוורסט בייס קמפ הוא מסע. יום אחרי יום של הליכה רגלית, די קשה, במשך 14 יום על פני נופים מתחלפים. עוברים הרבה חוויות, רואים הרבה מראות, חשים הרבה תחושות ומגיעים לכל מיני תובנות. חלק מהדברים קורים תוך כדי הטרק וחלק עולים רק כעת, לאט לאט.
באופן טבעי לא אוכל להעלות בפוסט את הכל, ואחרי טיוטות רבות, המסקנה שלי היא שהסיכום של החוויה האישית קשור ובלתי מנותק מאופי הטרק, מהמקום (נפאל וההימליה) והמראות שבדרך. יוצא מכך שהפוסט יתפרס על שני פרקים שמקווה שיצליחו להעביר אליכם את עוצמת החוויה. תרגישו חופשי לדלג.
האם ככה מרגישים אחרי הגשמת חלום?
כאמור יצאתי למסע אחרי החלום, טרק להרי נפאל, אוורסט בייס קמפ (EBC) ומה הביא אותי לצאת לשם כתבתי בפוסט “קופצת לאוורסט כבר אשוב“.
שבתי. ומאז אני מנסה לחזור לשגרה לא בהצלחה יתרה. ואולי אני כלל לא רוצה לחזור לשגרה ?
העלאתי כמה תמונות אבל החוויה היא משמעותית הרבה יותר מכמה תמונות.
דבר אני בטוחה שאני מרגישה, יש את החיים לפני הטרק ויש החיים אחרי הטרק. והחיים אחרי הטרק הם לא אותו דבר. הם לא יהיו אותו דבר. האם ככה מרגישים אחרי מימוש חלום?
הטרק שכמעט בוטל
למי שלא קרא את הפוסט הראשון ליום הגעתי לקטמנדו, אז ההתחלה לא הייתה מבטיחה. למעשה קבלנו הודעה שלא ניתן להגיע לאוורסט ואפשר לקרוא על כך בפוסט רצית אוורסט? לטבע חוקים משלו
אני וכל מי שהגיע איתי לטרק, יצאנו לנפאל באמצע החיים בשביל האוורסט ולא בשביל שום דבר אחר. לא משנה כמה נפאל יפה, לא משנה איזה טרקים מהממים יש בה (ויש), אני באתי לאוורסט בייס קמפ. המקום הכי קרוב למקום הכי גבוה בעולם!
אז יצאנו והרווחנו עוד 4 ימי הליכה שלא תוכננו. המסע החל.
מישור נפאלי
המסע החל בהימליה הבינונית. בהתחלה ההרגשה היא של עוד טיול. הנופים בהימליה הבינונית מרהיבים מעצם היות ההרים גבוהים, ירוקים. מזג אוויר סוב טרופי, טרופי. נהרות וכפרים. לאט לאט מתחילה להפנים שזה לא סתם עוד טיול וזה מתחיל ברגליים שלומדות מהו “מישור נפאלי”.
תכלס אין מישור בנפאל. זו לא הלצה. יש רק עליות ולאחריהן ירידות שמובילות לעליה להר הבא וכך הלאה. הכל בשיפוע מכובד, על אבנים, או “מדרגות” קטנות מלאות אבנים בגודל משתנה וארוך. פשוט ארוך.
כבר ביום ההליכה הראשון הגענו לכפר, נעמדנו בכניסה ומולי עליה אחת ארוכה שלא רואים את סופה. כיאה לספורטאית שרוכבת ורצה בעליות לא התייחסתי לכך קשה מדי בהתחלה. אבל אז מתגלה רצף העליות ורצף הירידות שגורם לכאבים בברכיים גם למי שאין בעיות כאלו. רעידות בארבע ראשי, מדי פעם מישהו מחליק כי גם יש זרמי נחלים בירידות ועם כל זה גם באות העלוקות. שיהיה כיף.
ביום השני אנחנו עולים עליה מטורפת במשך שעתיים בסופה מנזר בודהיסטי מרהיב (קריקולה) ואז אני מבינה. לבודהיסטים יש מסעות עליה לרגל. ככה מרגישים כשעולים לרגל. ואולי זה כל הקטע. הליכה סיזיפית ומדיטטיבית. ככה שכשמגיעים למעלה, למי לא בא להשתטח בפסגה, גם אם זה פסל בודהה. העיקר לנוח.
אחרי יומיים כאלה גם הרגליים שלי היו תפוסות רצח. לרדת לסקווט בשירותי בול פגיעה, היה בלתי אפשרי והיה מלווה בקולות משונים של כאב או כרוך במציאת תנוחות הזויות.
אחרי ארבעה ימים הכל משתחרר ואני טסה. עדיין נשבעתי שאני לא רוצה לראות יותר מדרגות, וגם כשאגיע בארץ לביתי, למרות שאני גרה בקומה ראשונה, אני אעלה במעלית!
כולם הולכים ברגל
אחרי עוד יומיים אני מתחילה להפנים. אין בהרים כבישים. אין דבר כזה מכוניות. גם לא עגלות עם סוסים. כולם הולכים ברגל: פרדות, ג’וקיו (הכלאה בין פרה ליאק, או בהמצאה שלי קראנו לה “פה-יאק”). יאקים (בגובה), פורטרטים, סבלים, מקומיים ומטיילים.
הרגשתי שהחזירו אותי בזמן לימי כנען (רק הרבה יותר ירוק והרבה יותר גבוה) ואני מבינה שאילו חיי המקומיים. ככה הם הולכים לבית הספר, ככה הם מובילים סחורות ולא יאומן שיש באותו כדור ארץ שלנו אנשים שעדיין חיים ככה.
השבילים מלאים בצואת בהמות. רב הדרך הייתי עסוקה איפה להניח את הרגל כדי לא לדרוך על צואה של משהו. והריח, פפפפיייי. אבל למרות הכל גם זה כבר הופך לחלק מהרוטינה, ואני מבינה שככה מריחה נפאל בהרים.
מדד המחירים לצרכן המקומי
קראתי ושמעתי כי ככל שעולים בגובה, כך גם עולים המחירים. הסבלים בהרים זה אחד המחזות שהכי השפיעו עלי. עוברים בדרך סבלים בגילים שונים. חלקם בגיל ילדיי הצעירים (נוער) עם סחורות על הגב בגדלים ומשקלים שלעתים גרמו לי להחסיר נשימה מתדהמה.
לפחות יש כבוד לסבלים כך שכולם מפנים להם את הדרך בשבילים. והם, רצים על הסלעים והמדרגות למעלה וגם מטה, עם נעלי גומי שלעתים אפילו לא במידה שלהם. בכל פעם שעובר אותי אחד כזה אני מרגישה כבדה ומפונקת. איך אני מתנשפת לאטי, עם מקלות הליכה. נעליים מפונפנות של מטיילים. והם, עם משקל מטורף על הגב פשוט מדלגים.
כך אני מבינה שלמחיר בגובה יש הצדקה. הרי מישהו סחב את זה על גבו. מים, נייר טואלט, אוכל, המבנה בו אנחנו ישנים, המיטות. הכל. הכל הגיע על הגב של איזה סבל. המחשבות על הילדים שלי בארץ חוזרות לאורך על המסע לצד הסבלים. בפעם הבאה כשהם יתבקשו להוריד זבל או לעזור להרים סלים מהסופר והם מתבכיינים, לכי תסבירי להם מה סוחבים הילדים בנפאל.
מקלחת גז ?
אני לא עשיתי טרקים אחרי הצבא, והטרק הזה הוא הדבר הכי ארוך ושונה שעשיתי בתנאי שטח. לא שאני מפונקת אבל אחד הדברים המטרידים עליהם שמעתי אילו מקלחות הדלי – Hot Bucket. לא היה לי מושג מה זה אומר ודמיינתי דלי בגודל חבית שממלאים אותה מים כמו במערבונים ואני צפה לי בפנים ומתנקה.
אז דמיינתי.
בלילה הראשון למסע הגענו לגסטהאוס הראשון. מקלחת ה Hot Bucket התגלתה כדלי קטן של מים רותחים עם כוס קטנה שבאמצעותה אפשר לשפוך מים על הגוף. חדרון פח שאין בו מקום להניח או לתלות את הדברים וזהו. בשוק טוטלי אני מבינה שאין ברירה ואחרי יום הליכה קשה וארוך גם זה גן עדן. מזכירה לעצמי כל הזמן – ככה. ככה הם חיים.
בימים שאחרי נולד מושג חדש “מקלחת גז”. אנחנו יהודים. מחוברים להיסטוריה, מקלחות גז זה נשמע רע וסופני. גם צריך לשלם על זה. מה נסגר?
בירור קצר העלה כי מדובר במקלחת אשר מכשיר דמוי “אטמור” גז מחמם את המים. אמנם זרם דלוח, אבל היי, מים חמים! פתאום לא תמיד יש קרים, אבל לא מתלוננים.
זמן נפאלי או זמן שלנו
ההליכה בהרים וברגל משנה את מושגי הזמן. עם התקדמות הימים והדרך אני מאבדת תחושת זמן. אני לא יודעת לא מה השעה ולא איזה יום בשבוע זה. גם הנפלאים מתגלים כחסרי זמן. קמים בזריחה וישנים קצת אחרי השקיעה. כל מה שבאמצע די חסר משמעות במונחים של זמן. כך, כל פעם היינו רוצים לדעת כמה זמן הליכה יש לנו, התשובה הכי מדויקת שקבלנו הייתה, “שעתיים שלוש”. כמובן שלא היה קשר בין זה למה שקרה בפועל. בדיוק כמו שעליה קטנה היא לא ממש קטנה, ועוד קצת עליה זה לא רק עוד קצת וירידה קלה היא ארוכה ומלאת מדרגות.
יחד עם הניתוק מהאינטרנט ומתקשורת בכלל אני מתמסרת לציפה הזו בזמן ומתנהלת כמוהם. נכנסת לרוטינה של המסע. עכשיו התחושה היא לגמרי של מסע.
אוכלים ביד ימין
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לאכול ואני אוכלת הרבה. אני מבשלת טוב, לומדת תזונה ומקפידה על אוכל בריא. המציאות בהרי ההימליה מאלצת אותי להתמודד עם מציאות חדשה.
העם הנפאלי עני. אין מעבר סחורות נורמלי ושופע ולכן גם המזון שלהם בסיסי מאד. דל באט. זו המנה שהם אוכלים צהריים וערב והיא כוללת אורז לבן פשוט, מרק עדשים (עם מעט מאד עדשים) ואיזה ירק ליד. בד”כ תפוח אדמה או בוקצ’וי וכרוב בקארי. זהו!
עוף או בשר לעתים נדירות (בטח לא אנחנו נאכל). איזה ערכים תזונתיים כבר הם מקבלים?! אחרי כמה ימים הייתי בהיסטריה על החוסר בחלבון. הייתי חייבת חלבון והדרך היחידה לצרוך אותו הייתה לשלב טונה כמעט בכל דבר או ביצים והשלמתי בכדורי ספירולינה, אומגה 3 ועוד כמה תוספי תזונה שישמרו לי על ערכים תזונתיים שפויים. פרוביוטיקה אגב, חובה!
את האוכל אוכלים בנפאל בידיים. למען הדיוק ביד ימין. יד שמאל נחשבת מזוהמת כי משתמשים לדברים אחרים (תדמיינו למה). ניסיון להתחבר לקטע העלה אצל רבים תובנה שאנחנו כבר מקולקלים מדי ולי גילה כי לק ג’ל משנה צבע. כן, בגלל הקארי.
תעלומת מחלת הגבהים
כל יום עלינו עוד ועוד בגובה, 3100, 4200, 4800 כל כפר מתהדר בשלט על הגובה שלו. כמו שרצים מודדים זמנים ומרחק, בטרק מודדים מרחק צעידה אבל בעיקר גובה.
החל מגובה 3,000 מ’ התחלנו לקחת כדורים למחלת גבהים שמטרתם לייצר כדוריות דם אדומות מעל לנפח הרגיל ובכך לאפשר ליותר חמצן להגיע אל השרירים והמח. תופעת הלוואי הנפוצה של הכדורים היא הצורך להשתין יותר מהרגיל. תופעת לוואי זניחה בהתחשב בכך שממילא הולכים בשבילים מלאי צואת בהמות אך בעיקר כי אחרת מחלת גבהים היא לא נעימה ואף מסוכנת.
אסור לזלזל בהרים ובגובה. החל משלב מסוים כמות המסוקים שעפה בשמיים מכיוון האוורסט מטה הייתה מדהימה. לשאלתי לפשר העניין נעניתי בשיא הרצינות כי מדובר במסוקי חילוץ שמורידים מטיילים בדיוק כמונו שחטפו מחלת גבהים. זה לא היה מרגיע בכלל.
אשת ברזל עם גנים של כורדית
ההסתגלות לגובה אינה קשורה כלל לכושר גופני. אם היה משהו שהיה חידה עבורי ופחדתי ממנו זה היה איך אני אגיב לגובה.
בכל הקשור לכושר גופני של עליות, ירידות והליכות ארוכות מדי יום במשך 14 יום, היתרון של הכושר אתו הגעתי היה ניכר. לרב הייתי בקצב הראשונים. עליות עשיתי כמו ברכיבות: קצב קבוע, צעדים קטנים ובלי לעצור (קאדנס, קאדנס) ומיד כשהסתיימה עלייה ההתאוששות הייתה מידית. שאפו למאמנים שלי.
עלינו לגובה ואני כל הזמן תוהה מתי אני ארגיש שינוי. מתי זה ישפיע עלי. היו חברה בקבוצה שכבר החלו להרגיש כאבי ראש בעוצמות שונות. להתנשף יותר בעליות. ואז העלינו תאוריה, אחי שהיה איתי בטרק ואני, כי לגנים הכורדים שלנו יש סוף סוף יתרון. בכל זאת הכורדים גדלו בהרים.
אחי דילג על ההרים בקלות רבה ועם ידיים בכיסים וזכה מהר מאד לכינוי כורד הרים. ואני והוא יחד כוננו “משפחת איילות”. כנראה שיש בזה משהו, ועד כמעט לפסגה כך היה. מבסוטה מהתפקוד הטוב התחלתי להיות בעננים תרתי משמע. עד לדרמה של ההרים הגבוהים באמת !
מה קרה בהרים הגבוהים באמת – מזמינה אתכם לשמוע בפרק ב’ והמסכם של החוויה